הראשון למרץ הוא יום ההולדת של אמא שלי

אמא שלי, נולדה 1/3/1941 בתל אביב. כשאמא שלי נדלקה על שיר, מוזיקה, אז היא הייתה מסוגלת במשך חודשים לשמוע אותו שוב ושוב ברצף. לכבוד 1/3/2024, יום ההולדת, הכנתי סירטון קצר עם קטעים משירים ומנגנות ששמעתי בילדותי ברצף בתקופות שונות. מי שרוצה השירים המלאים בהמשך.

למי שרוצה את השירים המלאים הנה סרטונים מ YouTube:

הראשון Miriam Makeba – Forbidden Games – Live

השני Mary Hopkin – Those Were The Days

מאפריק סימון, אפאנאנה (אמא שלי אהבה גם את ראמיה):

ועתה שניים של Herb Alpert – The Tijuana Brass הראשון Tijuana Taxi והשני The Lonely Bull

1492 Conquest of Paradise • Main Theme • Vangelis

ועתה לישראלים, שושנה דמארי, אור בהתחלה:

אילנית ויום חולין:

ואחרון רוצי שמוליק של אריאל זילבר:

סיימתי עם השיר של אריאל זילבר, כי הוא נגמר בשורה "כן הלילה לא צריך יותר לחלום" כאשר שמוליק עליו היא חולמת בלילה וחולמת בהקיץ כל יום חזר. מי ייתן וכולנו נוכל לומר את זה על כל אחד ואחת על השמולק/ה שלו/שלה!

פורסם בקטגוריה אישי | כתיבת תגובה

היום בו מתה הציונות

"זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-יְהוָה נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (ישעיהו א' 4)

שישים וארבע – זהו המספר של האנשים שהרגו היום, 24 ביולי 2023, ו' באב תשפ"ג, את הציונות.

עילת הסבירות

העילה של שופט היא לב ליבה של הכוח השיפוטי, ההסבר של השופט מדוע החליט כפי שהחליט, היא הגרעין של הרשות השופטת – היא הבלם שאמור לאזן את מרוצת הרשות המבצעת. החוק היום ביטל הלכה למעשה את הפרדת הרשויות וקבע תקדים: הרשות המחוקקת היא הקובעת במדינת ישראל מה יגיד השופט בפסק הדין. אין זה כלל משנה אם זו "עילת הסבירות" או עילה אחרת – עצם ההתערבות של הרשות המחוקקת בגרעין הכוח של הרשות השופטת – גורמת לזה כי למעשה מדינת ישראל אינה דמוקרטיה.

הרעיון ששישים וארבע חברי כנסת סבורים כי מותר להם לקבוע לשופטים מה תהיה החלטתם, היא הבעיה, למעשה היא גזר דין מוות על הפרדת הרשויות. אין ולא יכולה להיות הפרדת רשויות אם רשות מחוקקת מרשה לעצמה להתערב בהסברים ובעילות של הרשות השופטת. החוק למעשה אומר לרשות השופטת – אתם חותמת גומי, אין לכם כוח לאזן אותנו – כל החלטה שלכם שלא תמצא חן בעינינו – אנחנו נחוקק חוק שקובע כי אסור לכם להשתמש בנימוק שהשתמשתם בו.

שהרי המאבק פה הוא בין רשויות, והטענה של אותם שישים וארבע היא שהרשות השופטת בולמת אותם והחוק נועד לשחרר את הבלם. כבר אפלטון ואריסטו ידעו שדמוקרטיה אינה מושלמת, וחמש מערכות הבחירות שעברנו בשנתיים האחרונות מעידות שהדמוקרטיה אינה מושלמת, אבל היא השיטה הטובה ביותר עד כה.

שמעו תושבי ישראל, והאזיני ארץ – ביטול עילת הסבירות היא ביטול הפרדת הרשויות! תושבי ישראל, אל תטעו בכך שיראה שהכול ממשיך ונוסע – את הבלמים צריך כשנגיע למדרון, או אז נגלה שאין לנו בלמים.

הוויכוח על המסרבים להתנדב / משתמטים

אירוניה אינה סתם משהו מצחיק – אירוניה היא מקרה שבו קורה ההפיך ממה שצפוי, לדוגמה מישהו שמתהדר בכישרון כלשהו – ונכשל בדיוק במה שהוא התהדר בו. אז כאן יש לנו את האירוניה: האמת הפשוטה היא כי אכן לאותם אנשים יש כוח שניתן על ידי הצבא, אבל הסיבה שיש להם מלכתחילה את הכוח הזה נובעת מהעובדה שיש פטור מגיוס לחרדים!

אם החרדים היו מתגייסים אז היו מספיק חיילים בקבע ובסדיר, ולא היינו צריכים את אותם מתנדבים מעבר לגיל 47. ההסטוריה של הסדר ההשתמטות של בחורי הישיבות מתחיל ב- 1948 – אבל אז הייתה מכסה של כ- 400. שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, משה דיין, מגביל את הפטור ל- 800 תלמידי ישיבות – בגלל המעמסה הגדולה שהביאה מלחמת ששת הימים בביטחון השוטף. אותו משה דיין מבטל את המכסה ב 1970, ובג"צ מחזיר את המכסה ל-800.

חלק מהמהפך של 1977, וההסכמים הקואליציוניים של מנחם בגין מבטלים את המכסה לחלוטין. ב- 1981 עותר קצין מילואים, עו"ד יהודה רסלר לבג"ץ נגד ההסדר של פטור בחורי הישיבות בטענה כי זה מביא לכך שעל העותר מוטלת יותר חובת מילואים. נשיא ביה"ש העליון, יצחק כהן דוחה את העתירה בנימוק שבג"ץ לא יגרר למחלוקת פוליטית. רסלר לא מוותר וב- 1986 עותר שוב נגד ההסדר. כבוד השופט (כתוארו ב- 1986) אהרון ברק דוחה את העתירה בנימוק שלא הוכח שהסמכות להסדר אינה סבירה (?!).

רסלר לא מתייאש, ופונה שוב ב 1998 לבג"צ. הפעם מצטרפים לרסלר חברי הכנסת רובנשטיין ואורון וכ-15 אלף סטודנטים המשרתים במילואים. הפעם הנשיא אהרון ברק, בראש הרכב של 11 שופטים קובע כי ההסדר אינו חוקי. בין הנימוקים עולה עילת הסבירות, אך יודגש כי בית המשפט העליון מתבסס, בין השאר, על ועדת חוץ וביטחון של הכנסת בראשות חבר הכנסת הרב מנחם הכהן שקבעה כי יש לחזור לשיטת המכסות ולהגביל את מספר המצטרפים להסדר ל 3% מן המחזור. כלומר מי שקובע שהסדר שאינו מוגבל במכסות (של 3%) אינו סביר היא הכנסת – ולא בית המשפט.

אז אלא הזועקים נגד ה"משתמטים" טוענים כנגד המשתמטים כי מדובר במעשה "לא סביר". אכן אנחנו נמצאים במצב של חוסר סבירות קיצוני, מצב אבסורדי: מאפשרים ל 20% ממחזורי הגיוס לא לשרת בצבא – דבר שמביא לכך שהצבא נאלץ להסתמך על אותם פריירים שכן מתגייסים – ליותר זמן. הם נאלצים גם לשרת יותר ימי מילואים בכל שנה, וגם להמשיך ולשרת מעבר לגיל 45-47. כדי שבג"צ לא יגיד לנו את המובן מאליו, שזה לא סביר המצב הזה, הטוענים נגד ה"סרבנות" מבטלים את עילת הסבירות, אבל דורשים שהסובלים מאותה אי סבירות ימשיכו לשאת בתוצאות המעשה הבלתי סביר! ואבא שלי אומר שזה יכול היה להיות מצחיק, אם זה לא היה כל כך עצוב.

"דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבלי, בבא מציעא ל ע"ב)

בימים אלה, בין המצרים, בין י"ז בתמוז ל ט' באב, נזכרים אנו בחורבן הבית – ואומרים אנו כי שני הבתים הקודמים שלנו חרבו משנאת אחים. רבי יוחנן מפנה את האצבע המאשימה אל ההנהגה, אל רבי זכריה בן אבקולס – שהיה למעשה הרשות המבצעת והשופטת של היהודים (אז בעת ההיא לא הייתה רשות מחוקקת – שהרי החוק הוא הדין הדתי). אז בהמשך לציטוט שלעיל, נשאלת השאלה הרטורית – ומה ציפו שידונו על פי דין הגויים ("דיני דמגיזתא לדיינו?")? ומשיב על כך רבי יוחנן "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבלי, בבא מציעא, ל' ע"ב).

ההסבר המפורט מגיע בסיפור על קמצא ובר קמצא – ולמרות הסכסוך הקשה בין שני אלא רבי יוחנן מפנה את האצבע המאשימה, כאמור, למנהיג, לרבי אבקולס: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (בבלי, גיטין, נ"ו ע"א). שהרי סכסוכים בין אנשים תמיד היו ויהיו, תפקיד המנהיג היא לאחות ולפייס ולהוביל ביחד למטרה – לא להגביר את האיבה והיריבות. ולא נותר לי אלא לסיים ממשלי כ"ח (יג-יד), שגם רבי יוחנן מפנה לשם במסכת קמצא ובר קמצא (רבי יוחנן מפנה רק לפסוק השני, יד):

"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ    וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם.

אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד    וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה."

פורסם בקטגוריה זכויות חוקתיות, כללי | סגור לתגובות על היום בו מתה הציונות

חַרְבִּי, אֵי חַרְבִּי / שאול טשרניחובסקי

חַרְבִּי! אֵי חַרְבִּי, אֵי חֶרֶב נֹקֶמֶת?

חַרְבִּי לִי תֵּנוּ, עַל אוֹיְבַי אַצְרִיחַ!

אַיָּם מְשַׂנְּאַי? אַכְרִיעֵם לַטֶּבַח,

הַשְׁמֵד אַשְׁמִידֵם! אֲכַלֵּם, אַכְרִיתֵם,

אַכְרִית, אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָנמוֹ,

אֶעֱלֶה כַּקּוֹצֵר, אַף גִּזְעָם אֲשָׁרְשָׁה;

אֶחְשׂף יְמִין-עֻזִּי וּלְצָרַי אוֹכִיחַ,

חֶרֶב-גַּאֲוָתִי מִדָּמָם אַשְׁכִּירָה,

אֶרְחַץ פְּעָמַי בִּדְמֵי חַלְלֵיהֶם,

רַגְלַי תִּדְרֹכְנָה עַל רֹאשׁ פַּרְעוֹתָמוֹ,

אֶגְזֹר עַל יָמִין, אֶקְצֹרָה עַל שְׂמֹאל.

קָדְחָה אֵשׁ בְּאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל:

רַבַּת צְרָרוּנִי, וְאֵין עוֹמֵד בַּפָּרֶץ,

אָמֹר אָמַרְתִּי: כְּבָר בָּא עָלַי קֶרֶץ.

חַרְבִּי! אֵי חַרְבִּי, אֵי חֶרֶב מִלְחֶמֶת!

חַרְבִּי לִי תֵּנוּ – לֹא אָשִׁיב לִנְדָנָהּ

טֶרֶם אַגִּירָה מְשַׂנְאַי בַּשָּׁלַח.

כַּלְכֵּל נִלְאֵיתִי… כִּי רוּחִי הִתְעַבְּרָה!

עָלָה עָשָׁן בְּאַפִּי, לִבִּי – הַר-גָּעַשׁ,

דָּמַי בְּעוֹרְקַי – אֲפִיקֵי בְנֵי-רֶשֶׁף,

כְּבָלַי אֲפַתַּח, אֲנַתְּקָה מוֹסְרוֹתָי…

רוֹדִי, הִמוֹגָה! – הַתֹּפֶת בִּלְבָבִי,

חַתָּה, הִסוֹגָה! – שָׁם מוֹקְדֵי-הַשַּׁחַת,

כְּאֵשׁ, אֵשׁ-צָרֶבֶת, חֲמָתִי נִתֶּכֶת,

רַחֲמִים שָׁכַחְתִּי, חֲנִינָה בַּל אֵדַע,

אֶנְקַת חֲלָלִים בְּאָזְנַי – מַנְגִּינָה,

דָּמְךָ, דִּמְעָתְךָ – מַיִם נִדְלָחוּ…

הִכּוֹן לְשִׁבְרְךָ, הִכּוֹן, אַכְזָרִי,

לְרוֹעֵץ לְךָ קַמְתִּי בְּעֹז נֶאְדָּרִי!

חַרְבִּי! אֵי חַרְבִּי, אֵי חֶרֶב נֹקֶמֶת!?

חַרְבִּי לִי תֵּנוּ – לֹא אָשִׁיב לִנְדָנָהּ…

שְׂפָתַי מַה דּוֹבְבוּ? קְרָבוֹת אֶחְפֹּצָה!…

אָן הוֹלִיכוּנִי שׁוֹלָל עֶשְׁתֹּנוֹתַי?

וּבַעְיָם רוּחִי צוּר-חַרְבִּי שַׁנּוֹתִי…

חֶרֶב אָחַזְתִּי… כְּבָר יָבְשָׁה אֶזְרוֹעִי!

עַבְדוּת נִצַּחַת אֵין-אֱיָל שָׂמַתְנִי,

דִּכְּאָה גַּם רוּחִי שַׁחוֹתִי מֵאָדָם.

עֶבֶד-עֲבָדִים הֱיוֹת כְּבָר הִסְכַּנְתִּי,

זָנְחה דְּרוֹר נַפְשִׁי, נָשִׁיתִי כָּל טוֹב…

וְרוּחִי כִּי יִסְעַר, יִתְגָּעֵשׁ בַּכֹּחַ,

וְנַפְשִׁי כִּי גָּרְסָה לַחֹפֶשׁ וְחַיִּים –

אָלָה פִּי מַלֵּא, רַק אֶחֱרֹק שִׁנַּיִם,

מָתְנַי אֲשַׁנֵּס כְפַעַם בְּפַעַם

וְאֶשֹּׁךְ כִּמְשֻׁגָּע אֶת כְּבָלַי בְּזָעַם…

אודיסה 1892

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

ביבי וליצניו צריכים ללכת

לקרוא זה פשוט לא מספיק – צריך גם להבין:


"{23} וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.{24}בֶּן-אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה.{25} כה לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ.{26}עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ.{27}כֹּה-תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה חַי-אָנִי אִם-לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ.{28}וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר.{29} וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְהוָה בְּתִתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל-תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ." (יחזקאל ל"ג)


יחזקאל מדבר בציניות אל אלה שאומרים: "מה אלוהים הבטיח לאברהם שהיה אחד – אנחנו הרבה לנו מגיע" ושואל שאלה רטורית: "עשיתן תועבה, עסקתם בחרחורי טומאה בינכם – ואתם מצפים שאלוהים יתן לכם את הארץ – על איזה הבטחה לפני אלפיים שנה? – כמובן שהתשובה היא לא, לא יתן!


"{1}וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.{2}בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה וְהַטֵּף אֶל-דָּרוֹם וְהִנָּבֵא אֶל-יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב.{3}וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר-יְהוָה כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מַצִּית-בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כָל-עֵץ-לַח וְכָל-עֵץ יָבֵשׁ לֹא-תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ-בָהּ כָּל-פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה.{4}וְרָאוּ כָּל-בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה.{5}וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא." (יחזקאל כ"א).


לכל אלא האומרים – לא עכשיו הוא הזמן – טעות. עכשיו הוא הזמן, אם עם חפץ חיים אנחנו, צריך להוציא את הנגע מתוכנו:


"{10}שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה.{11}לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.{12}כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.{13} לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.{14}חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.{15}וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.{16}רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ.{17}לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.{18} לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.{19}אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.{20}וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר." (ישעיהו א).


(הערה – דמים יכול להיות גם בצע כסף, דמי שוחד!).
לצאת מהמצב פשוט! קשה, יקח זמן אבל פשוט: ביבי וכל ליצניו צריכים ללכת – יוחזרו בנט-לפיד-גנץ-ליברמן, עם כל הקושי וכל הביקורת (שיש! על כל אחד מהרביעייה!) הם לפחות יפעלו לטובת מדינת ישראל ותושביה, ולא לטובת כיסם הפרטי ומוצגי ראווה של "כאילו דת" בדיזנגוף, בחווארה. ויפה שעה אחת קודם!

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על ביבי וליצניו צריכים ללכת

סבירות

לו אני שופט בבית משפט עליון, הייתי מכנס את חברי לספסל השיפוט ומוציא פסק דין פה אחד וקצר: התיקון לחוק יסוד השפיטה בטל, כי הוא התערבות של הרשות המחוקקת בדרכי הפעולה של הרשות השופטת – ובכך הוא פוגע בבסיס של עקרון הפרדת הרשויות.

העילה לפסק הדין – היא של השופט הנותן את פסק הדין

מרחו אותנו כל כך הרבה שאנחנו כבר לא יודעים לזהות את הדבר הפשוט והברור מאליו – הפרדת רשויות אומרת שאסור לכל אחת משלוש הרשויות להתערב בפעילות של רשות אחרת. במקרה של הרשות השופטת אסור לאף רשות, גם אם היא הרשות המחוקקת, להגיד לרשות השופטת מה יהיה רשום בפסק הדין. הרשות המחוקקת או יותר נכון המכוננת (מיד אני אגיע גם לזה, לא לדאוג – יש סמכות לבית משפט בשלב זה להתערב בכל חוק של הכנסת) יכולה להגיד לבית המשפט איך – לקבוע פרוצדורה, אבל לא מה יהיה כתוב בפסק הדין. לשם כך יש שופט וזה תפקידו. קוראים לזה "צדק נהלי": התפקיד של הכנסת הוא לקבוע את הטכניקה. דוגמה הכנסת יכולה לקבוע שבמקרה של חוק יסוד צריך רב של 7 שופטים מתוך 15 אבל הכנסת לא יכולה לקבוע מה יהיה כתוב בתוך פסק הדין – איזה עילה ישתמש השופט כדי לנמק את החלטתו. זה פשוט הופך את בית המשפט לחותמת גומי של הרשות המחוקקת. בארץ נהדרת הדגימו את זה בצורה קולעת כשאייל קיציס שאל את המחקים של לוין ורוטמן האם זה הגיוני, המחכה של לוין אומר "אין בעיה ביטלנו את הסביר, נבטל גם את ההגיוני". ברור מאליו שהכנסת לא יכולה להכתיב לשופט מה יכתב בפסק הדין.

המקרה הזה הוא מקרה קצה – שבו רשות אחת מנסה לבטל את הפרדת הרשויות ולהכתיב לרשות השופטת מה יהיה כתוב בפסק הדין, ואיך הוא ינומק – ודינו להתבטל!

חוק יסוד

נהוג לחשוב כי חוק יסוד הוא חוק בעל מעמד חוקתי, אבל לא כך המצב. החלטת הררי מ 13/6/1950 קובעת:

"הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה."

ההחלטה קובעת שרק בסיום חקיקת כל הפרקים – יובאו בפני הכנסת וכל הפרקים יתאגדו לחוקת המדינה. כלומר על עוד לא הסתיימה חקיקת חוקי היסוד, וועדת החוקה, חוק ומפשט איגדה את כולם לכלל חוקת המדינה והביאה לאישור הכנסת – אין לחוק היסודי כל מעמד חוקתי.

ולכל הטוענים כי אין לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקי יסוד, כי הוא נסמך לא על חוק אלא על החלטה שיפוטית, אז מדובר בטיעון שהוא חרב פפיות – עצם הסמכות להפריד בין חוק רגיל לחוק יסוד – מבוסס על החלטה של הכנסת – לא חוק, לא עבר שלוש קריאות, לא היה בוועדות הכנסת. הייתה הצעת פשרה של חבר הכנסת יזהר הררי מהפרוגרסיביים – מדובר בהחלטה שמטילה על וועדת החוקה להבין הצעת חוקה. הכנסת לקחה לעצמה את הסמכות להיות גם הרשות המכוננת וגם הרשות המחוקקת בהחלטה ולא בהליך חקיקה מסודר. בניגוד לרשות השופטת ששם להחלטה שיפוטית יש משמעות של תקדים, הכנסת קבעה כי כדי שיהיה תוקף חוקי יש לעבור שלוש קריאות. משמע אין לחוק היסוד כל מעמד על או מעמד חוקתי, וזאת עד שלא יסיימו את הליך חקיקת חוקי היסוד, כולל חוק יסוד החקיקה עצמו – שבו יקבע, מן הסתם, מה הם חוקי היסוד המאוגדים בחוקה, מה מעמדם וכיצד ניתן לשנותם.

פורסם בקטגוריה המהפיכה המשפטית | סגור לתגובות על סבירות

מהו פשר אחריות

"וְעַכְשָׁיו אֱמוֹר לִי, פּוּט,
מַהוּ פֵּשֶׁר "אַחְרָיוּת"?
"אַחְרָיוּת" – שָׁאַלְתָּ, פִּיט?
גַּם כֵּן שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית!"

ו"אַחְרָיוּת" זֶה… אֵיךְ לוֹמַר?
"אַחְרָיוּת" זֶה… מִין דָּבָר,
שֶׁ… שֶׁ… שֶׁ… אוּלַי אוּכַל
לְהַסְבִּיר זֹאת בְּמָשָׁל.

אִם בְּמִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט
כָּל הַכַּפְתּוֹרִים קַפּוּט
רַק הַטֶּמְבֶּל לֹא יַרְגִּישׁ
כִּי הָעֵסֶק עֵסֶק בִּישׁ.

אַךְ הִנֵּה כַּפְתּוֹר אֶחָד
עַל־פִּי נֵס נִשְׁאַר לְבַד, –
אָז עָלָיו הָאַחְרָיוּת
בְּעַד מִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט…"

(מתוך עלילות מיקי מהו של א.שלונסקי)

50 שנה למלחמת יום כיפור, שאין ספק שנתפסנו עם המכנסיים למטה – כאשר מכל הקודקודים לא נמצא ולו אחד שיהיה הכפתור הבודד שתהיה לו האחריות שהמכנסיים לא יפלו.

עברו חמישים שנה, תפרנו שורה של כפתורים – אך הזמן והשימוש ושוב הגענו למצב בו אין כפתורים במכנסיים. שוב כל אותם קודקודים, במקום לקחת אחריות, במקום להיות הכפתור שיחזיק את המכנסים יושבים כולם ומצביעים אחד לשני למבושים וצועקים – אין לך כפתורים במכנסיים.

ברגע שנאלץ לקום כדי לרוץ למקום שבו עומדים עלינו לכלותינו, המכנסיים יפלו ושוב נתפס עם המכנסיים למטה. אז מיהו אותו כפתור שבעבורו האחריות למכנסיים?

חשוב להבין שמדובר בשאלה אחרת לחלוטין מהשאלה מי אשם. בקבלת החלטות יש שלב קריטי שנקרא הגדרת הבעייה. תת סוגיה הוא נושא המסגור (framing) של הבעיה – מאוד קל למעוד ולשאול "מי אחראי לכך שהגענו לבעייה" ולא את השאלה האמיתית "על מי האחריות להוציא אותנו מהבעיה". בעוד השאלה הראשונה עוסקת בפוסט מורטום, בניתוח מה קרה ומי הביאנו עד היום, ניתוח שהוא חשוב, אבל חשוב לערוך אותו לאחר שנחלצנו מהבעייה. כרגע, שאנחנו מחפשים את הכפתור שיחזיק לנו את המכנסיים, חייבים למסגר את הבעייה לשאלה השנייה.

במקרה זה התשובה ברורה: ראש הממשלה. אך האם ראש הממשלה מסוגל לקחת את האחריות הזו? כדי להצליח על ראש הממשלה לוותר על האגו, לא להיות צודק אלא להיות חכם ואולי אפילו פיקח. אומרים שההבדל בין חכם ופיקח הוא שחכם לומד מטעויות של עצמו ופיקח לומד מהטעויות של החכם. הנשיא קנדי נכנס לתפקיד הנשיא ומיד לצרה גדולה במפרץ החזירים בקובה. מיד לאחר המשבר, הזמין קנדי את הנשיא הקודם (שהיה מהמפלגה היריבה) ואייק הסביר לנשיא הטרי, כי האחריות של הנשיא היא לקבל החלטות צופות פני עתיד, ולא לחפש מי אשם. למזל כל העולם, קנדי למד, ובמשבר הטילים שנתיים מאוחר יותר, עשה את הבלתי נתפס על ידי מפקדי הצבא האמריקאי – ושוחח עם חרוצ'וב ישירות (עד היום יש ויכוח מי משניהם יזם את השיחה). כתוצאה ישירה משיחה זו הוחלט על הקמת ה"קו האדום" בין ארה"ב לברית המועצות.

אני פונה לראש הממשלה, תעזוב את צ'רציל ותהיה קצת קנדי – וקנדי של משבר הטילים, כולל ההסכמות הגלויות והסמויות (הייתה הסכמה חסויה להוציא טילים גרעניים בליסטיים מתורכיה). החלופה תהיה מלחמת אחים. לא הצליח לנו בפעמיים הקודמות מלחמת האחים. נסיים עם עוד קלישאה: טירוף או שיגעון מוגדר כלעשות פעם אחר פעם אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה. ראש הממשלה צא מהטירוף או מהשיגעון שטוען שמלחמת אחים תסתיים בנצחון 64 המנדטים ולא בהשמדת מדינת ישראל. זה שיגעון, טירוף: קח אחריות, כי רק אתה יכול!

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

הגידו כן לנשיא

עכשיו, כל 120 חברי הכנסת לפתוח פה גדול ולהגיד כן לנשיא. ככה כמו שזה.לא (רק) אני אומר את זה, זה כתוב לנו ב"נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים", אתם נפתחת מגילת העצמאות.

דוגמאות? בבקשה:

דברים ט"ז: יח "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. יט לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ."

אחת מהמצוות היחידות שרשום מה הגמול על קיומה. גם מי שאינו עילוי בתורה, יכול להבין משמעות "לא תכיר פנים". לא, לא כתוב שרים ולא כתוב מלכים ולא שליטים – שופטים!

והנה עוד דוגמה,

"רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פ"א דף ו, ב)

ביצוע  – זה פשרה. כן השלום חשוב יותר מהמשפט ומהאמת  – שאצל היהודים שאל שלושה מהי האמת, קבל שמונה תשובות וכולן אמת לאמיתה. אך השלום חשוב יותר.

רגע עוד לא הגענו לחורבן הבית, ולמקרה קמצא ובר קמצא שבגינו חרבה ירושלים:

"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו." (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, ע"ב)

רבי יוחנן תולה את החורבן ב"ענוותנותו" של בן אבקולס, שהיה הכהן הגדול בעת ההיא – שהעדיף להקשיח את ליבו, במקום לבחור בשלום – והוא נפל ברעה.

ולסיום, אין לי אלא להזכיר את סיפור קורח:

דברים ט"ז: [ג] "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה. [ד] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו."

ואז גם להזכיר שהסיפור הזה לא נגמר טוב, אותם אלו הטוענים כי השופטים מתנשאים על קהל ה' – נגמר ברעידת אדמה ומגפה.

ואסיים בדבריו של אחד העם (https://benyehuda.org/read/2097):

"המכניקא מלמדת, כי שני כוחות של תנועה שאחד מהם פונה, למשל, למזרח והשני לצפון, כשהם באים כאחד, הם מולידים תנועה בינונית, שאינה פונה לא לכאן ולא לכאן, אלא הולכת באמצע. בזמן שהיו בני אדם רגילים ליחס כל תנועה לרצון מניע, היו אולי מפרשים גם את החזיון הזה כאלו עשׂו שני הכוחות המקוריים פשרה ביניהם ומרצונם הטוב באו לכלל הסכמה, שיסתפק כל אחד במועט, כדי לתת מקום גם לחברו. אבל עכשיו, שאנו מבחינים בין תנועה רצונית למכנית, הרי אנו יודעים, כי לא בדעת ורצון מולידים פה הכוחות המקוריים את ‘פשרתם’, כי אם, אדרבא, כל אחד מהם עושׂה רק את שלו, משתדל לבלי לזוז ממהלכו אף כמלוא נימה, אלא שמן ההשתדלות הזאת עצמה של שניהם יחד יוצאה ממילא תנועה שלישית, ממוצעת, שאינה מתאימה בשלמוּתה לא לזה ולא לזה." (כהן ונביא, תרנ"ג, 1893).

אז קדימה, הגידו כן לנשיא!

 

פורסם בקטגוריה זכויות חוקתיות | כתיבת תגובה

ליבה תמורת לב

אני בעד העסקה הבאה: החרדים ילמדו ליבה ובתמורה החרדים ילמדו משנה ותלמוד כחלק מהלימודים בכל בתי הספר: ליבה תמורת לב.

רגע, לנשום! כן, ההצעה היא לימודי ליבה במערכת החינוך החרדי בתמורה לכך שהטובים שבתלמידי החינוך החרדי יזכו למצוות "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו' 7) וילמדו במערכת החינוך הכללית משנה ותלמוד.

הרעיון התחיל להתבשל, תרתי משמע, במוחי לאחר שבתקופה האחרונה יוצא לי להיות יותר ויותר בלוויות. אין כאן איזה סוגיה מיסטית – מורבידית, אלא פשוט עניין של גיל: רב ההורים של חברי בני גילי, הינם בגילאי 80-90 שיבדלו אלא שבחיים – לחיים ארוכים, בריאים וטובים. אני נעצב אל ליבי בכל פעם שבלוייה של הורה של חבר מהיסודי או מהתיכון, בעודי עומד בשמש הקופחת, אני מגלה שהיתום הטרי נתקל ב"קדיש" בפעם הראשונה בחייו. הטעות של ראש הממשלה לפיד בנאומו בטקס האזכרה למלחמת יום-כיפור, ממנה ניכר שאף לא אחד בסביבת ראש הממשלה – היה מודע לכך שאין מניחים תפילין, לא בימי שבת ולא בימי חג (יום כיפור תשל"ד, 6/10/1973, חל ביום שבת) – היא שגרמה להוצאת הרעיון על הכתב.

ליבה תמורת לב יכולה לתת פתרון לשתי סוגיות: מצד אחד מערכת החינוך שלנו זקוקה נואשות למורים. על פי משרד החינוך התחלנו את השנה עם מחסור של כ-6,000 מורים. בממוצע חסר 1.5 מורים לכל בית ספר. אין מדובר רק בכמות, מערכות החינוך בכל העולם מתמודדות עם השאלה מה צריך ללמד או מה מטרת החינוך. אין מדובר בעניין זניח, ילדים שהתחילו השנה כיתה א' ישתחררו מהצבא (אם לא נשמיד את כדור הארץ קודם במלחמות גרעיניות…) ויגיעו לאזרחות בשנת 2045 לערך. רק לצורך השוואה, בוגרי 12 שנות לימוד ושלוש שנות שירות של היום (אוקטובר 2022), התחילו כיתה א' כחודשיים בלבד לאחר שה- iPhone הועמד למכירה (יולי 2007). אין לי ספק שתריסר השנים מול לוח וגיר (בסדר, "התקדמנו", לוח וטוש מחיק) לא הכינו מספיק טוב לחיים של היום, שהכול מתווך לנו דרך הטלפון החכם.

גם בצד השני המצב לא מזהיר. אחוז החרדים מכלל האוכלוסייה גדל מקום המדינה. גם אם ניקח בחשבון את המחקר של נחום בלס ממכון טאוב, שבניגוד ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה שחישבה ומצאה כי אחוז החרדים יגיע עוד שלושים שנה ל 35% מהאוכלוסייה, סבור המחקר של מכון טאוב שאחוז החרדים יגיע רק ל-26% – עדיין מדובר באחוז גדול מידי כדי שלא ישתלבו במעגל העבודה. דרך אגב המחלוקת נובעת מהעובדה שמכון טאוב מצא שחלק ניכר מהאוכלוסייה החרדית עצמה שולחת את בניה ללמוד בבתי ספר ממלכתיים וזאת כדי לתת להם ליבה. אין לי ספק שהחרדים ישתלבו בשוק העבודה, ולשם כך עליהם ללמוד ליבה. לא מכיר היום עבודה שאינה דורשת עבודה עם מחשב. חברי הקיבצניק, נוהג קומביין – ומערכת הבקרה והניהוג של הקומביין מזכיר תא טייס – ולא ניתן להפעיל אותו ללא ידע בסיסי באנגלית, והבנה בסיסית בהפעלת מחשבים.

אבל, יאמר מיד הקורא, מי ייתן לנו כי ליבה תמורת לב אכן תעזור בפתרון סוגיות אלו? אפילו דני סנדרסון בשירו "הלא נודע" טען: "תנסו לדמיין אותנו; עוד שנים רבות; לא פחות מסובך לקבוע; מה יהיה עוד שתי דקות".

אני מחופש ל JR

אני מחופש ל JR

אתחיל עם הצד החילוני, שאני חלק ממנו. אני חוותי את לימודי המשנה והתלמוד כלימודי לוגיקה. הרב ספקטור, שהיה הרב של קהילת נצח ישראל באשקלון (קונסרבטיביים), התחיל כל חוג טיסנאות (הרכבת דגמי מטוסים מבלזה) בחמש דקות של סוגיה תלמודית. אני עד היום זוכר את "שניים אוחזין", "שור מועד", "עני מהפך בחררה" וכמובן את "תנורו של עכנאי". אינני מתלמידי חכמים, ואני חושב שבמצטבר בליתי פי מאה יותר זמן מול "דאלאס" ו- "צוות לעניין" מאשר בחוג טיסנאות – והלימוד היה רק חמש דקות משעתיים. בדיעבד, החמש דקות האלה לימדו אותי לוגיקה. בדיעבד, החמש דקות האלה לימדו אותי שגם חז"ל התווכחו בינם לבין עצמם. בדיעבד החמש דקות האלה לימדו אותי תרבו של ויכוח, הבאת דוגמאות לצורך שכנוע הרעיון שלי. בדיעבד החמש דקות האלה לימדו אותי הרבה יותר מאשר צפייה ב"דאלאס" – למרות שהיה פורים שהתחפשתי ל- JR וכמו כל העולם רציתי לדעת מי ירה בו והיום אני זוכר במעומעם שהיו סדרות כאלה.

על פי המשרוקית של גלובס, בתחילת 2021 היו בישראל 96 אלף אברכים. יש סבירות מאוד גבוהה שאפשר למצוא ביניהם 6,000 – 7,000 שטובים מספיק ללמד משנה ותלמוד גם בזרם הממלכתי והממלכתי – דתי וזאת תמורת משכורת. אפשר אפילו, לדעתי, למצוא 12,000 כאלה, ושיעבדו בחצי משרה כמורים ויהיו חצי משרה תלמידים. חלק מהעסקה יהיה לקבוע כללי מסגרת כמו כמה שעות בשבוע, באיזה כיתות ומה יכנס לתוכנית הלימודים ומה לא. לעניות דעתי, בנושאים אלא יהיו הסכמות ולא צריך יום לימודים ארוך לצורך זה שנאמר "משה קיבל תורה מסיניי, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה." (מסכת אבות, פ"א א).

היתרון לתלמידים יהיה שהם יזכו ללמוד כיצד מתווכחים, כיצד מביאים טיעונים לשכנע את הצד השני, כיצד מכריעים – וגם יגלו שיש ויכוחים שלא הוכרעו ואנו עדיין מתווכחים עליהם – כמו סוגיית סידור 4 הפרשיות שבתפילין – האם לפי שיטת רש"י או לפי שיטת רבינו תם.

אבי מניח תפילין בכותל

אבי מניח תפילין ביום חול

היתרון לחרדים בליבה תמורת לב יהיה בכך שילמדו ליבה, ואז יוכלו להשתלב בשוק העבודה המודרני. אני מודע לעובדה שהיתרון הזה הוא טוב לכלל הציבור. אבל מאחר שהחרדים היום כחמישית מהאוכלוסייה בישראל, אז אין באמת ברירה. החלופה תהיה שהם יהיו כאבן ריחיים על צוואר כולם – דבר שיגרום לכולם לשקוע. תחשבו על זה כספינה בה חלק לוקחים חלק בהשטת הספינה, בהטענת סחורות בנמלים ובשאר הדברים הזקוקים להשטת הספינה, שמירתה והזנת האנשים עליה. יש קבוצה שאינה משתתפת בכל הפעילויות האלה. כל עוד מדובר בקבוצה קטנה, הרי שאפשר לה לספינה להפליג ושיהיה די הספקה לכל המפליגים בה. אך אם הקבוצה שאינה מסייעת בהשטת הספינה גדלה, הקבוצה הפועלת לא תספיק וכל האנשים בספינה ירעבו ללחם והספינה עלולה להינזק מבלי שיהיה די ידיים מתקנות והספינה תשקע. שנאמר "לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (שמות י"ג 5).

אבל, יאמר מיד הקורא, מי ייתן לנו כי החרדים יסכימו לליבה תמורת לב? כאן קטונתי, ובאמת נקודת מבטי היא נקודת מבט חילונית ולא חרדית, אבל.

שני הציטוטים לעיל מהתורה (משמות ודברים) הן מהפרשיות הכתובת בתפילין. סך הכול בתפילין יש ארבע פרשיות קצרות, 350 מילים בכל ארבעתן. בכל פרשה ופרשה מהארבע מופיע עניין הלימוד והחינוך לילדים: בראשונה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", בשנייה "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו", בשלישית " וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" וברביעית "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם". צא ולמד כי חשיבות גדולה מאוד יש בתורה שלנו על הלימוד, החינוך והשינון לדור הבא "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא 21). אז יכול להיות שהם יהיו מעוניינים בקיום המצווה החשובה הזו. שווה לנסות, כי כמו שדוד שלי תמיד אומר לי: את ה"לא" כבר יש לנו, ננסה אולי נקבל ליבה תמורת לב.

אולי, אפילו, יכול להיות – מצב שבו שימוש במחשב ללימוד משנה ותלמוד ישפר את יכולות הלימוד, גם של התלמוד והמשנה? ובא לציון גואל.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

זו הדרך לקבל החלטות בנושאי הקורונה

צריך להקים שתי קבוצות: קבוצת רחובות בראשות יונה עדת וקבוצת חיפה ברשות דן שכטמן. בכל קבוצה יהיה נציג אחד מכל אחד המשרדים הבאים: בריאות, אוצר, חינוך ופנים – סה"כ 5 קולות בכל קבוצה. הנציגים צריכים להיות מדרג בינוני ומטה. כמו כן ראוי שנציג משרד הבריאות יהיה רופא בהכשרתו ונציג האוצר רו"ח או כלכלן. נציג משרד החינוך היה בעברו מנהל בית ספר וממשרד הפנים מישהו שהמומחיות שלו זה רשויות מקומיות (ולא מעברי גבול או משהו אחר שמשרד הפנים אמון עליו).

לכל קבוצה יהיה שבועיים להגיע למתווה כאשר דיוני הקבוצות יהיו חסויים, ולכל קבוצה יצוותו יועצים ללא זכות הצבעה: איש יח"ץ או פרסום, עו"ד ממשרד המשפטים או מהפרקליטות, ושפיון (מרגל) של הקבוצה השנייה. המתווה צריך להיות בקנה אחד עם איש יח"ץ: כלומר ניתן למכור את המתווה לציבור. המתווה יהיה מוכן להעברה כחקיקה או כהוראת שעה (לשם כך הייעוץ המשפטי). תפקיד השפיון להביא לדיוני הקבוצה את עקרי המתווה של הקבוצה השנייה ולהיות "פרקליט השטן" לקבוצה בה הוא יועץ.

לאחר שיש שני מתווים  – רק היועצים, איש היח"ץ, עוה"ד והשפיון  – שלהם לא הייתה זכות הצבעה בדיוני הקבוצות – אלא רק יעוץ – יציגו בפני ועדת הקורונה את המתווים. ההחלטה צריכה להיות בינארית: מקבלים את מתווה רחובות או את מתווה חיפה.

מי שמכיר את הכתיבה שלי מיד יבחין כי יש כאן שינוי ניכר, אני אף פעם לא צולל ישר למסקנות, אלא מביא את הרקע התאורטי, מביא דוגמאות מהעבר אולי אפילו איזה סיפור. הפעם התחלתי דווקא עם התחלס, ומי שנשאר לקרוא וזה מעניין אותו אז הינה הסבר קצר על ה"למה" רק ככה נגיע לאיזה קבלת החלטות סבירה ולא כאוטית: לנו כקבוצה של בני אנוש הרבה יותר קל לקיים החלטות בינאריות של כן ולא. רב הנהגים לא יחצו צומת באור אדום – גם בשתיים בלילה בצומת בכביש נידח כי זו החלטה בינארית של אסור ומותר. לעומת זאת רב הנהגים כן יעברו את המהירות המותרת כי זה החלטה של מינון, שיש בה מדרג ותלויית נסיבות (בעיר 50 קמ"ש בכביש שש 110 קמ"ש).

זו הסיבה שצריך שתי קבוצות, שני מתווים וזהו. קבלת ההחלטה צריכה להיות בין שתי אפשריות בלבד או מתווה רחובות או מתווה חיפה – יהיה קל יותר לקבל החלטה, קבלת ההחלטה לא ייקח שבועות, כמו שזה לוקח היום כשלכל אחד יש מה להוסיף או להוריד או סתם להגיד. באופן כזה יהיה קל יותר גם לציבור לקיים אותה. זה המתווה וזהו. הבחירה של ראשי הקבוצות הינה של שני זוכי פרס נובל – מהאקדמיה. הם לא יושפעו ממה יחשבו עליהם בקלפי, אבל בהחלט הם לא יחתמו על מתווה שהם יהיו סבורים שהוא אווילי.

שאר אנשי הצוות צריכים להיות מקצועיים, כאלה שאין להם כבר אג'נדה פוליטית. חשוב מאוד שהמתווה יהיה כזה שאפשר יהיה "למכור" אותו לציבור. כל איש יח"ץ הגון היה אומר לכם שהרעיון של פתיחת בתי הכנסת והכנסת כמות מתפללים לפי מספר הדלתות, מספר החלונות והשטח במ"ר – הינו רעיון שלא ניתן "לשווק" אותו. כך גם הצורך בעורך דין נובע מהעובדה שהמתווה צריך להיות שפיט ואכיף : לנסח את המתווה בצורה כזו שניתנת לאכיפה – שלא יהיה במתווה "תחשבו מחשבות חיוביות" לדוגמה.

השפיונים חשובים מאוד, מאחר ודיוני הקבוצות הינם חסויים – חשוב שיעבור מידע בין הקבוצות. נניח שיש לקבוצה אחת רעיון טוב מאוד – של חובת עטיית מסכות, ומשום מה הקבוצה השנייה לא חשבה עליו – תפקיד השפיון להעביר את המידע לקבוצה השנייה שהרעיונות הטובים יהיו בשני המתווים. מצד שני  תפקיד נוסף של השפיון יהיה להכריח את הקבוצה "להתווכח" עם הקבוצה השניה, כאשר השפיון יהיה הדובר שלה.

קבלת החלטות היא תהליך, ואין לאף אחד מונופול על החלטות טובות, כלומר הטענות כי היו צריכים לקבל החלטה כזו או אחרת, זה חוכמה שבדיעבד שלא ממש עוזרת. החוכמה היא לבנות תהליך כזה שיעלה את הסיכויים לקבל החלטה נכונה – ולא פחות חשוב – לבצע את ההחלטה כפי שהתקבלה. אין באמת משמעות לקבלת החלטה, שהיא נכונה וטובה, של "ממחר אני מפסיק לעשן" אם בפועל למחרת אני מעשן!

בריאות ואריכות ימים לכולם.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

"ואהבת לרעך כמוך" ולא "כוח, כבוד וכסף"

בשנת 1998 נסעתי לעבוד בבנק OCBC בסינגפור לצורך הכנות כנגד באג אלפיים. בבניין בו גרתי "פרלבנק", כמו בסדרה הטלוויזיונית מלרוז פלייס, הייתה ברכה, אך "פרלבנק" הינו בניין עגול בן כשלושים קומות וכחמש עשרה דירות בכל קומה כשהכניסה פונה למעגל הפנימי (קצת יותר אנשים ממלרוז פלייס).

הקדשה מהנזיראחר הצהרים אחד בעודי שוחה הרגשתי טפיחות חזקות על הכתף – ומישהו סימן לי לצאת מהברכה. הסתבר כי יש בסינגפור בברכות ציבוריות מערכת התרעה מפני סופת ברקים, וכי נשמעה אזעקה כזו, ואני לא הייתי מודע לכך. הסתבר שלבחור שהציל אותי (בטח מקנס יקר) קוראים גיסן גולהו וכשנפגשו בקצה השני של המלתחות מיד ראיתי כי הוא נזיר בודהיסטי. אמרתי לו תודה והזמנתי אותו לקפה ושקענו בשיחה עמוקה (לי אישית הייתה תחושה כאילו נפגשנו כבר פעם והשיחה התחילה מהנקודה בה היא נפסקה לפני שנים!). עכשיו אני אשאיר את הקורא במתח מדוע בחרתי להתחיל בסיפור האישי שלי.

הדבר הראשון שיש לעשות בקבלת החלטות הוא להגדיר מה הבעיה שההחלטה צריכה לפתור. לניסוח ומסגור (framing) הבעיה יש חשיבות רבה. טברסקי וכהנמן הוכיחו זאת במחקר שערכו ב- 1981. באופן מפתיע הם השתמשו במחקר בדוגמה של an unusual Asian disease.

הם הציגו בפני שתי קבוצות של נחקרים את הסוגיה הבאה:הממשלה נערכת להתפרצות מחלה אסיאתית לא רגילה כאשר הנזק הצפוי 600 הרוגים. לקבוצה הראשונה נאמר שיש לממשלה שתי תוכניות.

תוכנית א: אם יפעילו את תוכנית זו 200 איש ינצלו.

תוכנית ב: אם יפעילו את תוכנית זו הסתברות של 1/3 (שליש) ש- 400 איש ינצלו והסתברות של 2/3 (שני שליש) שאף אחד לא ינצל.

ולחברי הקבוצה ניתן להחליט איזה מהתוכניות על הממשלה להחליט. 72% בחרו בתוכנית א' על פני 28% שבחרו בתוכנית ב'

עכשיו טברסקי וכהנמן אמרו לקבוצה שניה, שדומה במאפיינים לקבוצה הראשונה, שיש לממשלה שתי תוכניות.

תוכנית ג: אם יפעילו את תוכנית זו 400 איש ימותו.

תוכנית ד: אם יפעילו את התוכנית הזו הסתברות של 1/3 (שליש) שאף אחד לא ימות והסתברות של 2/3 (שני שליש) שכל ה 600 ימותו.

וכאן הייתה ה"תגלית" של טברסקי וכהנמן – בקבוצה השנייה 78% בחרו בתוכנית ד', לעומת 22% בלבד שבחרו בתוכנית ג'. הלכה למעשה תוכנית א' וג' זהות בתוצאה שלהן וכך גם תוכניות ב' ו-ד', אז איך יש שינוי כזה גדול. המסקנה היא שזה אך ורק בגלל הניסוח: רב גדול יותר נרתע מלבחור תוכנית שבוודאות הורגת 400 איש אבל רב גדול יסכים לבחור באותה תוכנית שמצילה 200 איש.

וזה מחזיר אותי לידידי גולהו, הנזיר – בשיחות התברר לי שבין הדת היהודית ובין הדת הסינית והדת הבודהיסטית יש המון קווי דמיון (וספר שקבלתי מגולהו עם ההקדשה לעיל קצת שופך על כך אור). הסינים חוגגים את ראש השנה בסביבות פברואר – גם להם החודשים לפי הירח עם התאמות לשנת השמש, כמו הלוח העברי. אפילו השתתפתי ב"תשליך" סיני: במקום פירורי לחם יש להם מעין שטרות מנייר אותם אתה מכניס לכיסים ומרוקן לתוך מדורות מיוחדות. אחת המסקנות שגולהו אמר לי שלדעתו כל הדתות בעולם נועדו להביא את האנושות למצב טוב יותר – וכול הדתות למעשה מפעילות את הרעיון של "ואהבתה לרעך כמוך" (גם בדת ההינדו מופיע הכלל – "אין לעשות לזולת מה שאדם אינו רוצה שיעשה לעצמו. זוהי 'הדרך הנכונה לחיים' "). ומי שלא עושה כך פשוט ניסח את המטרה של הדת לא נכון.

אז מי שאומר שהמטרות שלו הן צבירת כוח, כבוד וכסף, צריך להבין שהמטרות שלו מנוסחות בניגוד לרעיון הבסיסי בתורה: גם צבירת כוח וגם צבירת כבוד משמעותם לעשות לרעך מה ששנוא עליך שהרי גם צבירת כוח וגם צבירת כבוד הם על חשבון מישהו אחר – מישהו שיאבד מכוחו למול כוחך, מישהו שיאבד מכבודו כדי לכבד אותך. גם צבירת כסף, כמשאב המסמן בחברה בה אנו חיים כבוד וכוח -משמעותו זהה. האגדה מספרת שכאשר ניגש גר להלל וביקש ממנו ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת אמר לו "דעלך סני – לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (משמעות מה שעליך שנוא, אל תעשה לחבריך, זו כל התורה כולה – כל השאר פרשנות – לך ולמד את הפרשנות). עכשיו אם הניסוח (ה-framing) לחרדים היה כזה שאומר שזה שאתם מפרים את החלטות של ועדת הקורונה אתם למעשה עושים את מה ששנוא עליכם לנו, ואתם גורמים למתים אצלנו: אם כך היינו מנסחים את המטרה, אולי היינו מצליחים לעמוד בהחלטות שהתקבלו בוועדת הקורונה.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה