הערב בשמונה וחצי לפני 26 שנה, 18/12/1999 הפכתי לאבא.

אמא שלו הלכה לשחק בקבוצה הביתית, ובדרך גרמה לבן שלי לא לדבר איתי. אין ספק שבמאבק המשפטי היא ניצחה – אבל למה, למה לגרום לבן שלי לא לדבר איתי.
אני יודע שצריך שניים ל"טאנגו" ומאמץ המאבק  – לא הייתי שם "מלא-מלא" לבני. לא לבכור ולא לאחיו.
אבל למה לא לדבר ?

אני מבין שאתה כועס  – אבל זו הסיבה העיקרית שאתה חייב וצריך לדבר איתי. תגיד לי מה כואב. אני יודע שאני, כאבא, אחראי. אני מוכן להקשיב ולקחת אחריות  – לא על הדברים שהכניסו לך לראש (!), אלא אחריות על מה שהיה באמת, כולל "פאשלות" שלי.

תן לי את האפשרות לדבר איתך, לקחת אחריות על מה שהיה.אני האבא, אני אחראי! אבל להיות בנתק. עשר שנות נתק הם עונש אכזרי ובלתי מידתי.

בפארפראזה על מילות השיר "גשם" של יעקב גלעד:

אני רוצה לשמור עלייך ועלי
עשור עבר עלינו בלי לדבר
בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה
ואני בוכה, ואתה לא מדבר.

ספר לי מה כבד עלייך!
את כל מה שחבוי בך ונרדם
אני אמחה דמעותיי ואגרש כעסך
ורק שלא נבכה על זה עוד לעולם.

יש מקום לדאגה
אתה לא לבד
עכשיו קח יוזמה וצור קשר
ואני בוכה, ואני בוכה.

עצוב לי, כי היום, בהצטרפות תאריכית קוסמית, בבוקר נר רביעי של חנוכה לפני ארבע שנים נפטרה אימי. והתאריך הלועזי, 18/12/2025 הוא יום ההולדת העשירי שאני לא יכול להתקשר לבכורי ולהגיד לו: מזל טוב, אוהב אותך עד הירח וחזרה.

טום אבא (אני) מתגעגע אליך. אבא (אני) רוצה לדבר איתך.

 

יום כיפור תשפ"ו עבר, למעשה עברו י"ב ימי כיפור, ואני מבקש סליחה. כי עברתי לסדר היום מבלי שהדר חזר. כי לא שמתי פתק עם מספר הימים, 4,118 ימים או 98,850 שעות מאז אותו שישי שחור:  1/8/2014!

"כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ" (עמוס א 6).

ביום כיפור אנו נושאים תפילה (וידוי ליום כיפור נוסח אשכנז):

"אָנָּא ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ, וְאַל תִּתְעַלַּם מַלְכֵּנוּ מִתְּחִנָּתֵנוּ. שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף, לוֹמַר לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ — צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא־חָטָאנוּ, אֲבָל חָטָאנוּ עָוִינוּ פָּשַׁעְנוּ, אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ וְאַנְשֵׁי בֵיתֵנוּ.

חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא־כִסִּיתִי, אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה', וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה:

אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹפִי וְלָשׁוֹן הָרָע, הֶעֱוִינוּ, וְהִרְשַׁעְנוּ, זַדְנוּ, חָמַסְנוּ, טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה, יָעַצְנוּ עֵצוֹת רָעוֹת, כִּזַּבְנוּ, כָּעַסְנוּ, לַצְנוּ, מָרַדְנוּ, מָרִינוּ דְבָרֶיךָ, נִאַצְנוּ, נִאַפְנוּ, סָרַרְנוּ, עָוִינוּ, פָּשַׁעְנוּ, פָּגַמְנוּ בְּאוֹת בְּרִית־קֹדֶשׁ, צָרַרְנוּ, צִעַרְנוּ אָב וָאֵם, קִשִּׁינוּ עֹרֶף, רָשַׁעְנוּ, שִׁחַתְנוּ, תִּעַבְנוּ, תָּעִינוּ וְתִעְתַּעְנוּ, וְסַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא־ שָׁוָה לָנוּ. וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל־ הַבָּא עָלֵינוּ, כִּי־אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ:

מַה־נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם, וּמַה־נְּסַפֵּר לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים. הֲלֹא הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ. אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם, וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָל־חָי. אַתָּה חוֹפֵשׂ כָּל־ חַדְרֵי בָטֶן, רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב. אֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמָּךְ, וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ, וְתִמְחָל־לָנוּ אֶת־כָּל־חַטֹּאתֵינוּ, וּתְכַפֶּר־לָנוּ אֶת־כָּל־ עֲוֹנוֹתֵינוּ, וְתִמְחֹל וְתִסְלַח לְכָל־פְּשָׁעֵינוּ."

ואכן במקרה של הדר לא היינו עזי פנים וקשי עורף, ויתרנו בקלות רבה מידי. אמרנו לעצמנו "רק גופה נשארה בידי חמאס" אבל נשאר חלל, חטוף חלל. החלל הזה, כמו חור שחור, שאב את כולנו.

אני מבקש סליחה, על השתיקה של 4,118 ימים. מבקש סליחה מ- 250 חטופים, שלולא השתיקה יכול ולא הייתם נחטפים. מרטין נימלר כתב:

"בְּגֶרְמַנְיָה לָקְחוּ הַנָּאצִים תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי קוֹמוּנִיסְט;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַיְּהוּדִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי יְהוּדִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת חַבְרֵי הָאִגּוּדִים הַמִּקְצוֹעִיִּים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי חָבֵר אִגוּד מִקְצוֹעִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַקָּתוֹלִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי הָיִיתִי פְּרוֹטֶסְטַנְטִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אוֹתִי,
אַךְ בְּאוֹתָהּ עֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר אַף אֶחָד שֶׁיָרִים אֶת קוֹלוֹ לְמַעַנִי."

גם אני שתקתי, לא יצאתי לכיכר, לא מחיתי, שתקתי – וחיכיתי ש"הם" – הצבא, הממשלה, הדיפסטייט, השמאל, הימין, המרכז – "הם" יחזירו. "הם" יפעלו "הם" ינחו "הם" יפעלו באופן מנהוגותי שרירותי. אבל אין באמת "הם", רק השתיקה שלי, 4,118 יום – בלתי נסלח.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד! ; בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ… ; לֹא עוֹד פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה, ; גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד: ; פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד, ; אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה, ; מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה. ; וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם, ; וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, ; נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת, ; בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,; וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא ; ,אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ! ; מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ! ; בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד… ; רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד! (שאול טשרניחובסקי, תל אביב 1939).

הרמב"ם פוסק (הלכות תשובה, ספר מדע, היד החזקה להרמב"ם פ"ב י"א) "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחברו … אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו."

אז הדר חזר, אחרי 4,118 יום ואני, כמצוות הרמב"ם (שם י"ב) "אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו; ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו."

לאה ושמחה, בבקשה תמחלו לי.

הערה: היה קשה לי, אחרי 4,118 ימי שתיקה למצוא מילים – ואכן הפוסט מכיל יותר מילים של אחרים מאשר שלי. אחרי שתיקה של 4,118 יום, 98,850 שעות ללא מילים יש רק מילה אחת שהיא שלי באמת:  סליחה.

אמא שלי, נולדה 1/3/1941 בתל אביב. כשאמא שלי נדלקה על שיר, מוזיקה, אז היא הייתה מסוגלת במשך חודשים לשמוע אותו שוב ושוב ברצף. לכבוד 1/3/2024, יום ההולדת, הכנתי סרטון קצר עם קטעים משירים ומנגנות ששמעתי בילדותי ברצף בתקופות שונות. מי שרוצה השירים המלאים בהמשך.

למי שרוצה את השירים המלאים הנה סרטונים מ YouTube:

הראשון Miriam Makeba – Forbidden Games – Live

https://www.youtube.com/watch?v=P8nyffS-2Ds

השני Mary Hopkin – Those Were The Days

https://www.youtube.com/watch?v=JnxTT7XXMPA

מאפריק סימון, אפאנאנה (אמא שלי אהבה גם את ראמיה):

https://www.youtube.com/watch?v=IeX_eRBSgxI

ועתה שניים של Herb Alpert – The Tijuana Brass הראשון Tijuana Taxi והשני The Lonely Bull

https://www.youtube.com/watch?v=lbbsFzPObLk
https://www.youtube.com/watch?v=UYJtU6WV_J4

1492 Conquest of Paradise • Main Theme • Vangelis

https://www.youtube.com/watch?v=aCynyt9z8CQ

ועתה לישראלים, שושנה דמארי, אור בהתחלה:

https://www.youtube.com/watch?v=-GIcUpr0d60

אילנית ויום חולין:

https://www.youtube.com/watch?v=4oQY2Xu_w9s

ואחרון רוצי שמוליק של אריאל זילבר:

https://www.youtube.com/watch?v=FMh_1FuJPpE

סיימתי עם השיר של אריאל זילבר, כי הוא נגמר בשורה "כן הלילה לא צריך יותר לחלום" כאשר שמוליק עליו היא חולמת בלילה וחולמת בהקיץ כל יום חזר. מי ייתן וכולנו נוכל לומר את זה על כל אחד ואחת על השמולק/ה שלו/שלה!