אחד הדברים החשובים בקבלת החלטה – היא יצירת אפשרויות (דפ"א – דרכי פעולה אפשרית וברבים דפ"אות). יותר מידי פעמים מקבלי ההחלטות נעולים על אפשרות אחת (קונספציה) – ואז למעשה אין באמת תהליך של קבלת החלטה. קבלת החלטה: היא תהליך של בחירת אפשרות אחת מתוך כמה אפשריות – התהליך נועד לאפשר להחליט איזה מבין האפשרויות תביא בסבירות הגבוה ביותר למטרה הרצויה.

ברב הפעמים החלטה אחת גוררת אחריה בעיות ואתגרים במקום אחר. אם צריך תקציב להקים משמר לאומי – ומחליטים להקים, מישהו אחר ישלם את המחיר, כי בכלכלה יש את עקומת התמורה. לכן חשוב מאוד לפני קבלת החלטה להגדיר במדויק מה ההחלטה צריכה לפתור. אחרי כן צריך לברר מה הסביבה בה אנחנו נמצאים – החלטה לצאת לטיול עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה יכולה להיות קצת בעייתית אם אתה מתגורר בצפון אלסקה.

והנה בשומר חומות הרשות המבצעת גילתה שיש לה אתגר שהוא לא מאה אחוז ייעודי לאף לא אחת משלוש הכוחות שקיימים. הרעיון של הרשות המבצעת היה להקים משמר לאומי לישראל. אחרי עבודת מטה הוקם ביוני 2022 (הוראה של ראש הממשלה נפתלי בנט בחודש האחרון לאחר שהתפטר ב 1/7/2022) משמר לאומי שלמעשה נועד להכפיל את משמר הגבול הקיים: תוספת של כ-10,000 שוטרים/לוחמים – שחלקם יהיו במעין "מילואים" – שיקראו רק למקרה הצורך. למדנו (לדוגמה ועדת וינוגרד לאירועי מלחמת לבנון 2006) שכדי שכוח מילואים יהיה יעיל – יש לצייד אותו ולאמן אותו באופן שוטף, לפחות חודש בשנה.

כרגע (נכון לכתיבת המאמר עם כינונה של ממשלת הימין המלא, כשבן-גביר מונה לשר לביטחון לאומי) בראש המשמר הלאומי עומד תת ניצב מאיר אליהו שכפוף למפקד משמר הגבול ניצב אמיר כהן שכפוף למפכ"ל המשטרה. דעתי כי צודק השר בן גביר בטענתו כי אין להכפיף את המשמר הלאומי למפכ"ל המשטרה – רק לא מהסיבות של השר הנוכחי – אלא מהאופי הישראלי, שאוהב להתהדר בנוצות לא לו. אין זה בלתי מתקבל על הדעת שבמקום 10,000 יתנו רק 100, וגם אלו יהיו על תנאי -כך שכל פעם שיהיה תירוץ, ייקחו את החברה האלה לפעילות אחרת. ולצערי אנחנו חיים ברצף מתיחות ביטחונית כבר 75 שנה, אז תמיד יש תירוץ. ואז שכיגיע יום פקודה, נגלה, כמו במלחמת לבנון השנייה, שלחברה אין ציוד מתאים, אין הסעות מסודרות, הם לא מאורגנים כמו שצריך – ונאלץ להקים ועדת חקירה. צריך להקים משמר לאומי, שמשימותיו יהיו להוות כוח משליט סדר במקרה חירום, כמו שקרה בשומר חומות או במהומות אוקטובר 2000.

[שאלה של חכמת הבדיעבד: תארו לעצמכם מה היה קורה ב- 7/10/2023 לו תוכניתו של בנט הייתה מיושמת ובמשטרת הגבול היו כ- 2,000 עד 3,000 לוחמים חדשים לפי התוכנית של בנט – אבל על כך בפוסט נפרד] 

אתגר השוויון בנטל של בחורי הישיבות

הסביבה שבה אנו נמצאים, שכ-20% מהמחזור שמגיע לגיל גיוס, לא מתגייסים כי הם "תלמידי ישיבה". מעבר לברור מאליו, חוסר השוויון בנטל, זה יוצר בעיות אדירות. אותם תלמידי ישיבה לא משתלבים בשוק העבודה. לרב המשרת יש בעיה כפולה: הן בכוח אדם בו כל אחד שמשרת – צריך להוסיף עוד זמן כדי לבצע את מה שיכלו לבצע 100%. הבעיה הנוספת היא בנטל המס – שוב כל אחד שמשלם מס צריך לשלם יותר – כדי לשלם עבור השירותים שמקבלים אלו שלא משלמים מס.

סקירה קצרה של סוגיית גיוס בוגרי ישיבות חרדים לצבא. על פי דני קורן ויחיאל גוטמן בספרם ממשלות ישראל לדורותיהן החלטות חכמות והחלטות מטופשות הכל התחיל קצת לפני הכרזת המדינה (מרץ 1948), כאשר ישראל גלילי העביר מזכר לראש ישיבה בירושלים שבו נכתב: "כל בני הישיבות, לפי רשימות מאושרות, פטורים משירות בצבא לתלמידים המסוגלים יינתן אימון להגנה עצמית במקום תלמודם".

אין ספק כי מי שאישר את העניין היה בן גוריון עצמו. ואכן בשנים הראשונות, היה מדובר על כ- 400 תלמידי ישיבה. בן גוריון אשרר את הפטור בינואר 1951 במנשר לרמטכ"ל השני, יגאל ידין. הפטור ניתן על ידי הרשות המבצעת, אך בן גוריון נסמך על חקיקת הכנסת. המנשר קבע: "על יסוד סעיף 12 בחוק שירות הביטחון שחררתי בחורי הישיבה מחובת השירות הסדיר. שחרור זה חל אך ורק על בחורי ישיבה העוסקים הפועל בלימוד תורה בישיבות".

ב-1954 ניסה שר הביטחון להגביל את הפטור מחובת השירות בצה"ל, בהתאם לאותו חוק, לארבע שנות לימוד בישיבה גבוהה – כאשר החרדים הביעו התנגדות עזה, כולל הפגנות – אך היו אלה שנים סוערות, כולל הסכם שילומים עם גרמניה ופרשת הביש במצרים. מצד שני ההוראה מעולם לא בוצעה בפועל, כנראה עקב אותם סערות. ב-1958 מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, הוציא מסמך רשמי שהסדיר את הנושא "תורתם אמונתם". בשלב זה נראה כי לבן גוריון היו מחשבות שניות בעניין, ואף כתב לרב הראשי, יצחק הרצוג (סבו של הנשיא הנוכחי) "קיימת בעיה מוסרית כבדה בכך שאם לאם פלונית ייהרג על הגנת המולדת ובן של אם אלמונית יישב בבטחה בחדרו וילמד תורה". למרות שבעת כתיבת המכתב, בן גוריון היה גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון – הוא לא עשה דבר בנידון, כנראה קיווה שהרב הראשי יוציא לו את הערמונים מהאש.

1968 פוגשת את ישראל גדולה יותר ורחבה יותר, וכן יש את כל הפלסטינים בגדה וברצועת עזה עליהם מוטל משטר צבאי. שר הביטחון שמבין כי הוא זקוק גם לבני הישיבות – מגביל את הפטור ל -800 תלמידים. ב-1970 מבטל דיין את ההוראה של עצמו. לאחר הבחירות של 1977, בגין שזקוק למפלגות החרדיות – מבטל את המכסות לפטור.

1981 – עותר עו"ד רסלר, כקצין מילואים, לבג"צ בטענה שההסדר אינו שוויוני. נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט יצחק כהן, דוחה את העתירה וקובע כי בג"צ לא יגרר למחלוקת פוליטית, כי הנושא אינו שפיט וכי לעותר אין "זכות עמידה".

1986- שב ועותר עו"ד רסלר, כקצין מילואים -אך הפעם מצרף אליו עוד קציני וחיילי מילואים שרובם סטודנטים, הטוענים כי "זה לא פייר" שהמילואים פוגעים לעותרים בלימודים, בעוד מי שלומד בישיבה אינו סובל מבעיה זו. שופט בית המשפט העליון כבוד השופט אהרון ברק, דוחה את העתירה. השופט ברק מוכן לקבל כי יש מצבים שבג"צ יאלץ להיגרר למחלוקת פוליטית, ואכן לעותרים "זכות עמידה" – בכך שככל שרב מספר העושים מילואים – כך יקטן מספר הימים שכל אחד מהם עושה. ברם כבוד השופט ברק קובע כי מאחר והמחוקק נתן סמכות לשר הביטחון (סעיף 12 לחוק שירות הביטחון) לפטור אוכלוסיות מסוימות מגיוס, ואין זה לא סביר לפטור בחורי ישיבות ודוחה את העתירה.

1998 – שב ועותר עו"ד יהודה רסלר, כקצין מילואים, לבג"צ בטענה שההסדר אינו שוויוני. הפעם בנוסף לכ-15,000 סטודנטים מצרפים לעתירה חברי הכנסת אמנון רובנשטיין וחיים (ג'ומס) אורון. הפעם מכריע בג"צ בהרכב של 11 שטפטים כי ההסדר אינו חוקי. בג"צ קובע כי ראוי שפטור כזה, ובהיקף כזה יהיה ברמת חקיקה ולא כמזכר של מנכ"ל משרד הביטחון – ומקציב לכנסת, המחוקק, לחוקק חוק בנושא תוך שנה. הדגשה שלי: בג"צ לא קובע מה יהיה ההסדר – בג"צ קובע כי בסוגיה כל כך עקרונית – צריך חוק ולא הוראות פנמיות של מנכ"ל משרד הביטחון.

ב"יעילות" הישראלית הידועה, מורכבת ועדה – ועדת טל, בראשות השופט (בדימוס) צבי טל. בשנת 2000 ועדת טל מפרסמת את מסקנותיה. רק ב -2002 מחוקק חוק טל. לא חולפות שלוש שנים "זריזות", ב-2005 מודיעה הממשלה לבג"צ כי יישום חוק טל נכשל. לא חולפות שבע שנים "זריזות", ב 2012 גם מבקר המדינה מגיע למסקנה כי חוק טל נכשל, וכי יש כ- 63,000 מקבלי פטור. הפתרון? עוד ועדה – ב-2013 מוקרמת ועדת פרי בראשות חה"כ וראש השב"כ לשעבר יעקב פרי. מסקנות ועדת פרי הן להגביל את מספר הפטורים ל- 1,800 בשנה. מגיעות הבחירות בשנת 2015, ובעקבות כך קמה ממשלת ימין שבה החרדים הם ציר מרכזי. למרות זאת יש הסכמה על 90% מהנושאים בנוגע לחוק גיוס כולל עם החרדים – אך ה- 10% הנושאים שנמצאים בחילוקי דעות מביאים לכך שהחוק לא מובא להצבעה בכנסת.

הקמת משמר לאומי חרדי

יש לנו כאן שתי בעיות, לכאורה אינן קשורות אחת לשנייה, שזקוקות לפתרון. אבל אם מתבוננים מעבר לעמדות ולצרכים, הרי שיש לנו כאן חפיפה בין האתגרים. אז הנה הצעה שלי שיכולה לפתור גם את נושא המשמר הלאומי וגם את נושא גיוס בחורי הישיבות: להקים משמר לאומי חרדי. יוקם משמר לאומי שיורכב מתלמידי ישיבה. לתלמידי ישיבה תהיה חובה לשרת במשמר הלאומי שלוש שנים, בדומה לשירות הצבאי של הלא חרדים. לתלמיד החרדי תהיה אפשרות לבחור בין לשרת מגיל 17 עד 20 או 18-21. אני מניח שיהיה צורך בפרויקט הקמה של המשמר, שיקבע נושאי כפיפות, סמכות, מה באחריות הצבא, המשטרה ומה באחריות המשמר – וכיצד לשתף פעולה במקרים שנדרש שת"פ.

הרעיון שהמשמר הלאומי החרדי חייב לאפשר לתלמידים להמשיך וללמוד תורה – אולי יום בשבוע לימודי תורה ובשאר הימים שעה בבוקר ושעה בערב. ואז בסיום שלוש שנות השירות המצב יתהפך והתלמידים בישיבה יתאמנו, לדוגמה פעם בשבוע, עם אימוני כושר גופני שעה בבוקר ובערב. אפשר אפילו לטעון שלכך כיוון גלילי בסיפא של המנשר ממרץ 1948 כשכתב "לתלמידים המסוגלים יינתן אימון להגנה עצמית במקום תלמודם".

הצוות המקים (בבקשה, רק לא עוד ועדה – צוות הקמה עם סמכויות ביצוע) יצרך לקבוע איך ואיפה יבוצעו האימונים, ואיזה שר בממשלה יוכל להניע את המשמר לפעולה, איזה פעולות יחייבו החלטת קבינט. אני מניח שאפשר להגיע להסכמות בדבר אימונים במסגרת הישיבה עצמה – וגם להסכים על תוכנית לבניית המשמר הלאומי החרדי כך שמתוך בחורי הישיבה התלמידים שמצטיינים במשמר אך אינם עילוי תורני, יקימו את שדירות הפיקוד. אפשר גם להגיע להסכמה על הקמת מסגרות דומות לבנות במסגרת של אולפנות.

יש בי ביטחון שמטלות שביצע הצבא במשבר הקורונה, כמו חלוקת אוכל לקשישים בימי הבידוד, יכול לעשות המשמר הלאומי החרדי. כך גם משימות של כיבוי אש, דיכוי התפרעויות במרחב הציבורי בזמן שהצבא נמצא בפעילות מלחמתית ועוד. פטרולים של המשמר הלאומי החרדי בנקודות חיכוך, יכול להביא תוצאות רצויות של שקט ברחובות שלנו. כמובן שצריך להיות קווים אדומים שבהם המשמר לא יוכל לפעול – כמו מניעת הכנסת חמץ בפסח, או קודי לבוש צנועים. דווקא כאן אני משוכנע כי בוגרי ישיבות יוכלו להתחבר לכך שיש בית הלל ובית שמאי, ולמרות חילוקי הדעות עדיין חיתנו בניהם אלה עם אלה.

ניקח את ראשי התיבות מל"ח, שכרגע הם משק לשעת חירום, ונהפוך את זה ל"משמר לאומי חרדי". קדימה מי מעצב סמל עם מלחיה השופכת מלח על מדורה ומכבה אותה?

 

שנה טובה.