כשפרצה מדינת ישראל – היו גם שבע צבאות של מדינות ערביות שפרצו לגבולות המדינה ושיטת בחירת "הממשל" נשענת במידה רבה על מודל פרלמנטרי שיובא מתקופת המנדט הבריטי – באופן זמני. הגיע הזמן לבחון מחדש הנחות יסוד שהתקבלו לפני עשרות שנים. אחרי 80 שנה – ישראל צריכה להבין שהיא כבר לא כפופה למלך הבריטי.

השיטה הנוכחית: הציבור בוחר כנסת, לא ממשלה

השיטה הנוכחית נולדה כבחירות לוועדה מכוננת שהייתה אמורה להכין חוקה תוך שנה. בפשרה, הידועה כפשרת הררי, הפכו את הבחירות לבחירות לרשות המחוקקת: הכנסת. האזרח הישראלי מצביע עבור רשימה ולפי מפתח שמבוסס על אחוז חסימה, וחלוקה לפי יחס קולות וחלוקת שאריות (לפי חוק באדר-עופר). אין בכלל לבוחר הישראלי אפשרות להשפיע על הרשות המבצעת או הרשות השופטת.

שתי הרשויות האלה למעשה לא "נבחרות" אלא נקבעות בעסקאות. הממשלה נוצרת כתוצאה מהסכמים פוליטיים המתגבשים לאחר הבחירות. מה שקובע הוא למי יש יותר מה לתת ולקחת ולא רצון הבוחר. לעתים זהות הממשלה שונה מאוד מן הציפיות שהיו לבוחרים בעת ההצבעה. עוד בעיה חמורה במצב הדברים הזה שלמעשה ראש ממשלה בישראל מנהל משברים קואליציוניים ולא את הרשות המבצעת. הטענה של ה"דיפ סטייט" מבוססת על העניין הזה – תראו מה קרה לתקציב מיגון הצפון: כל החלטה מחזיקה מעמד עד המשבר הקואליציוני הבא. גם ככה הישראלים לא אוהבים לתכנן, ולמעשה הרשות המבצעת מכבה שריפות ולא מבצעת שום דבר.
גם השופטים ברשות השופטת נבחרים בשיטת העסקאות, כאשר כאן מדובר בוועדה לבחירת שופטים המונה 9 חברים: שלושה שופטי בית משפט עליון, ארבעה חברי כנסת ושני חברי לשכת עורכי הדין. זה אולי התאים כשהיו כאן 600 אלף אזרחים, היום יש כבר עשרה מיליון.

איך הגענו עד הלום?

למעשה מדובר בחיקוי, לא מוצלח, של השיטה הפרלמנטרית הבריטית. אולם, חשוב לזכור, כי גם בתקופת המנדט לא יובאו לכאן כל מרכיבי המערכת הבריטית – בייחוד בכל הנוגע לעובדה שיש לבריטים מלך. בניגוד לאזרח הבריטי, לתושבי פלשתינה-א"י לא הייתה אפשרות לפנות אל הכתר כמוצא אחרון במקרים חריגים. מין המפורסמות שלא נאמרו בגלוי, כי בארץ לא הונהג מוסד המושבעים המקובל במשפט האגלו-סקסי כי הבריטים סברו שהמקומיים אינם "חכמים" מספיק כדי לשבת בחבר מושבעים. לאורך השנים נוצרו  בישראל מנגנונים חלופיים לדוגמה הפנייה לכתר קיבלה מענה במעמדו הייחודי של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. אך שלא כמו המלך הבריטי, שופטי בג"ץ נבחרים על ידי וועדה בת תשעה בני תמותה. ברור,אם כן, שהמערכת הישראלית אינה העתק מלא של המודל הבריטי, אלא גרסה מקומית שהתפתחה בכיוון עצמאי לפעמים מתוך מניעים אישיים לא רלוונטים: כך למשל העובדה שפרקליט המדינה כפוף ליועץ המשפטי לממשלה – הינה תוצאה ישירה של יריבות אישית בין דוד בן גוריון לפנחס רוזן שהיה שר המשפטים הראשון ולא איזה ביסוס תאורטי/תאולוגי כפי שמנסים לצייר זאת בדיעבד.

הצעה: בחירות בשני שלבים

לפחות את העניין של הרשות המבצעת אני מציע לפתור בכך שיהיו בחירות בשני שלבים:

שלב ראשון – בחירת הראשות המחוקקת: הכנסת.

הציבור יבחר את הכנסת בדיוק כפי שהוא בוחר כיום. בסיום הבחירות יתברר מאזן הכוחות האמתי בין המפלגות והגושים.

שלב שני – בחירת הרשות המבצעת: הממשלה.

שלושה שבועות לאחר בחירת הכנסת, יוצגו לציבור מספר ממשלות אפשריות שיורכבו על ידי הסיעות הגדולות או הגושים המרכזיים (שתיים עד שלוש אפשרויות בלבד):

בפני הציבור יוצג כל מרכיבי הממשלה המוצעת בהרכב מלא, מי מוצע להיות:

• ראש הממשלה
• סגן ראש הממשלה
• שר הביטחון
• שר האוצר
• שר המשפטים
• שר החינוך
• שר הפנים
• תפקידי משנה מתוך רשימה סגורה: שר הכלכלה תחת משרד האוצר, שר לביטחון פנים תחת שר הביטחון ושר ספורט במסגרת משרד החינוך. אפשר לחשוב על שר פנים-צפון, שר פנים-מרכז ושר פנים-דרום תחת שר הפנים. אפשר לצרף עוד אנשי מפתח כמו פרקליט המדינה תחת שר המשפטים. בפני הציבור יהיו שתיים או שלוש חלופות כך הציבור יוכל לבחור את הממשלה שהכי מתאימה לדעתו בין החלופות המוצעות.

מה היתרון?

היתרון הוא דו צדדי – גם האזרח הבוחר ידע מה הממשלה הנבחרת. תחשבו כמה פעמים במערכות הבחירות האחרונות – כל מערכת הבחירות עסקה במי ישב עם מי ויותר חשוב מי לא ישב עם מי – כשבסופו של דבר הממשלה שהוקמה סתרה, הלכה למעשה, את כל ההבטחות של הבחירות – ולמעשה הפרו את רצון הבוחר. במקום שהממשלה תיווצר בחדרי משא ומתן לאחר הבחירות, היא תוצג באור השמש לבחירת הציבור.

יציבות שלטונית – אפשרות לתכנן תוכניות.

הממשלה שתיבחר  – תכהן לכל אורך כהונת הכנסת. מחלוקות פוליטיות לא יהפכו באופן אוטומטי למשבר קיומי המאיים על המשך כהונת הממשלה. לא כל העברת תקציב תהפוך למסחטת כספים עבור קבוצות לחץ קטנות – שכיום מקבלות תקציבים מעבר לחלקן באוכלוסיה, רק בגלל שהאצבע שלהן חשובה לקיום הממשלה. הדבר עשוי להעניק לממשלה אופק תכנון ארוך טווח יותר מעד המשבר הקואליציוני הבא.

הגבלת כהונות.

הדבר עלול ליצור ריכוזי כוח, וכדי למנוע ריכוז כוח לאורך זמן, חובה לקבוע בד בבד עם הקביעות של הממשלה לארבע שנות כהונת הכנסת, הגבלה של כהונות של חברי הממשלה:

• לא יותר משמונה שנים רצופות באותו תפקיד.
• מגבלות על כהונה במשלב תפקידים לדוגמה מי שכיהן כסגן שש עד שמונה שנים – יוכל להיות ראש ממשלה רק ארבע שנים.
• מגבלה כללית של 12 שנים בכל תפקידי שר/סגן/ראש ממשלה.

מטרת ההגבלות תהיה לחזק את עקרון חילופי השלטון.

המטרה: לתת לאזרחים לבחור את בחירת הממשלה.

היום – הבחירות אינן האם הימין צודק או השמאל צודק אלא למי יש יכולת גדולה יותר לסגור עסקאות, שנעשות יקרות יותר מכנסת לכנסת. חשוב במדינה דמוקרטית שהאזרחים יבחרו מי ינהל את המדינה לאחר הבחירות – ולא שזה ייסגר למי יש "סוגר עסקאות" ממולח יותר. המודל המוצע משמר את ייצוג המפלגות בכנסת, אך מוסיף נדבך של אחריות ציבורית ושקיפות: הממשלה עצמה תעמוד לבחירת הציבור.

הגיע הזמן להתאים את הבחירות לישראל, ולא להישאר עם אדים של מערכת בחירות שלקחנו מהמנדט הבריטי, שהסתיים ב-13/5/1948.