היום לפני 170 שנה, 27/8/1856, הגיש וויליאם הנרי פרקין (William Henry Perkin) בקשת פטנט על תהליך ייצור צבע שלא היה קיים קודם לכן בעולם: הצבע הסגול. הסיפור שמאחורי הגילוי או ההמצאה הוא אחד מסיפורי המקריות המפורסמים בתולדות המדע – ודוגמה מצוינת לכך שלפעמים הכישלון הוא הדרך אל ההצלחה.

פרקין היה עוזר מחקר במכללה המלכותית לכימיה בלונדון. בחופשת הפסח שלו, בשנת 1856 כשהוא בן 18 בלבד, קיבל עבודת בית: למצוא דרך זולה וישימה לייצר קינין – התרופה היחידה שהייתה קיימת אז נגד מלריה. באותה תקופה קינין הופק מקליפת עץ, בתהליך יקר ומסורבל.

פרקין, שעבד במעבדה מאולתרת בעליית הגג של בית הוריו בלונדון, החל להתנסות באנילין – נוזל שקוף שמופק מזפת פחם, שהייתה תוצר לוואי סמיך ושחור של תאורת הגז הוויקטוריאנית. באמצע המאה התשעה עשרה ההבנה על המבנה המולקולרי היה בחיתוליו : גם קינין וגם אנילין הכילו פחמן, מימן וחנקן. פירקין חשב  שאם הוא יוסיף חמצן לאנילין יתקבל קינין.

התוצאה הייתה שונה לגמרי: גוש שחור וסמיך. פרקין המאוכזב שפך אותו לכיור וניסה לשטוף עם אלכוהול. הכיור הפך מיד לסגול – וכך גם מטלית שבה ניגב אותו. הוא גילה שהחומר שנוצר צובע גם משי בגוון סגול עשיר.

בלי לתכנן זאת, פרקין גילה את הסגול ובבת אחת גם המציא את הצבע הסינתטי הראשון בעולם – והוא היה סגול! עד אז, הדרך היחידה להשיג צבע סגול הייתה להפיק אותו מחלזוני ים מהים התיכון, תהליך יקר ומייגע להחריד (נדרשו למעלה מ-10,000 חלזונות כדי לצבוע פריט לבוש אחד בודד).

בתחילה פרקין קרא לתגלית שלו "ארגמן צורי", על שם צבע האינדיגו העתיק המפורסם, אך עד מהרה בחר בשם הצרפתי המהודר יותר – מוב (mauve), ובשמו הרשמי: מוביין.

ב-26 באוגוסט 1856 פרקין הגיש את בקשת הפטנט על התהליך, ותיאר אותו בפירוט רב עד כדי כך שכימאים מודרניים ניסו לשחזר את הניסוי שלו במדויק.

המוביין הפך לאחד הצבעים הראשונים בעולם שיוצרו והופצו בהצלחה מסחרית. פרקין עזב את לימודיו, ובעזרת הלוואה מאביו הקים מפעל לייצור הצבע. מעבר לכך שהפך אותו לעשיר, התגלית שלו יצרה תעשייה חדשה לגמרי – והפכה את זפת הפחם מפסולת תעשייתית לחומר גלם יקר ערך. לא עבר זמן רב עד שצבעים סינתטיים שינו את התעשייה הכימית כולה ואת אופן ההתלבשות של העולם המערבי.

עובדה משעשעת: המלכה ויקטוריה עצמה לבשה שמלה שנצבעה במוב של פרקין ב-1862, ובכך הציתה טרנד אופנתי של ממש – "שיגעון המוב" (mauve mania).

סיפורו של פרקין הוא תזכורת מרתקת לכך שרבות מהפריצות המדעיות הגדולות ביותר בהיסטוריה קרו לא למרות הכישלון, אלא בזכותו. לפעמים סקרנות של נער יכולה לשנות תעשייה שלמה.

---

מקור: Britannica – Today in History, August 26

"אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים"(בבלי, גיטין, נה ע"ב).

אני יודע כי ההבנה הרגילה של סיפור קמצא ובא קמצא הוא כי מדובר ב"שנאת חינם". אבל חשוב להדגיש כי הסיפור מובא כהוכחה לדברי רבי יוחנן שאדם המקשה ליבו יפול ברעה (ציטוט ממשלי כ"ח 14: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.").כלומר ירושלים חרבה כי אנשים לא נהגו בהתאם לציטוט אלא נהגו בפזיזות לא אחראית.

כל אחד היה יכול למנוע את האסון, אבל לכולם בסיפור היה חשוב דברים אוויליים. רבי זכריה בן אבקולס היה במסיבה ויכול היה לפתור את הסוגיה עוד לפני שהפכה לכזה סיפר. כמו שנתניהו יכול היה למנוע מכולנו את סאגת משפט הסיגרים, לו היה שומע לעצת עורך דינו דאז, וינרוט, ומשלם 40,000 ש"ח עבור הסיגרים ובכך היה נפתר כל העניין!

והכל כבר נאמר:

"[פ] אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. [פ] כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.[פ] שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם.[פ] לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל  הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. [פ] וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ.[פ] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.[פ] צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה." (ישעיהו א 21-27).

רק לאחר שישיבו את שופטיך כבראשונה  – כמו אגרנט, זוסמן ולנדוי בבגץ "קול העם" 73/53). רק לאחר שישובו יעציך כבתחילה – כמו אהרון ברק בימי בגין או גלי בהרב מיארה היום. רק, ורק אז, תוכל ירושלים להתהדר בטוהר עיר הצדק. שימו לה שציון תפדה במשפט ובצדקה (ולא בצדק!).

יונתן גפן כתב את רכבת העמק (ההדגשה שלי ולא במקור):

עליתי על רכבת העמק ואין לה תחנות
הקונדוקטור אומר שהיא רצה מהר ויש לה מיליון קרונות
הליצן שבי צוחק לי, הוא יודע שאני קרקס
רציתי לשאול אם בפנים הוא עצוב אבל ידעתי שהוא יכעס

….

עכשיו מגיע שר השיטפון מחזיק מפה ורובה
מדבר על עתיד המזרח התיכון בקול מאיים ומקווה
פתאום הוא מפליט ירושלים, כולם מאבדים משקל
גם אני עומד לו ומוחא לו כפיים כי גם אני בקהל

ליד בת אל ראיתי מתנחל בארץ ישראל השכנה
עולה לרגל ותוקע דגל על הקבר של רחב הזונה
אבא תעשה לי טובה,, תגיד לי שזאת רק הצגה
כי אם זה בחיים, זה לא נעים והילד שלך משוגע

…..

מולי עומד קטן עם זקן ואומר לי שהוא בישיבה
יש לו אור בעיניים ועגיל באוזניים ועל כל שאלה תשובה
אבא תעשה לי טובה, תגיד לי שזה רק חלום
למה לא סיפרת לי שרכבת העמק לא נוסעת לשומקום

…..

אבא תעשה לי טובה, תגיד לי מה פה קורה
הסיפור שלי ידוע והסוס שלי פצוע והאקדח שלי לא יורה
עליתי על רכבת העמק ואין לה תחנות
הקונדוקטר אומר שהיא רצה מהר ויש לה שלושים קרונות."

ואני מסיים בדברי יחזקאל (ל"ג 6-11):

"[פ] וְהַצֹּפֶה כִּי-יִרְאֶה אֶת-הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא-תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא-נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד-הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ.[פ] וְאַתָּה בֶן-אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי.[פ] בְּאָמְרִי לָרָשָׁע רָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הוּא רָשָׁע בַעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ.[פ] וְאַתָּה כִּי-הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא-שָׁב מִדַּרְכּוֹ הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.[פ] וְאַתָּה בֶן-אָדָם אֱמֹר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי-פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה.[פ] אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל."

ואני חוזר על המשפט האחרון – אין זה נכון לרצות במות הרשע – אלא להשיב את הרשע לדרך הטוב. יחזקאל מתכנן שנחזור מדרכנו הרעות. מה חבל שאין אנשי תורה בין מחליטי ההחלטות.

התאריך מגיע, 2/10/2024, עם שקיעת החמה יגיע התאריך א' תשרי תשפ"ה. השנה זו מיוחדת וההצעה שלי למה נעשה מסביב לשולחן המשפחתי היא זו:

ראשית להתחיל בתפילה להשבת החטופים הביתה – נא לעמוד בדקה ועשרים וחמש שניות של הסרטון.

השיר ניגונים מילים: פניה ברגשטיין, לחן: דוד זהבי

"שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים
עתה הם שולחים פאורות בדמי
שורשיהם בעורקי שלובים
ניגוניך אבי ושירייך אימי
בדופקי נעורים ושבים

הנה אאזין שיר ערשי הרחוק
הביע פי אם אלי בת
הנה לי תזהרנה בדמע ושחוק
איכה וזמירות של שבת
כל הגה יתם וכל צליל יאלם
בי קולכם הרחוק כי יהום
עיני אעצום והריני איתכם
מעל לחשכת התהום"

הוספתי כאן את הביצוע של יהודית רביץ, יש ביצועים נוספים, לדוגמה : שתלתם ניגונים | התזמורת האנדלוסית הישראלית

לאחר מכן השיר ספירת מלאי מילים: יוסי בנאי לחן: נעמי שמר

"מדינה אחת, פעמיים ים
ואגם אחד וקדחת גם,
שמש אחת עגולה,
עם אחד חכם מלא סגולה,
כאב ראש אחד ושלוש גלולות
ושישה ימים ושבעה לילות.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.

עלייה גדולה מאלפיים שנות גולה,
שתי חופשות שנתיות ואחת רגילה.
יום של ניצחון, יום של מפלה,
רגע ביטחון, שלושים ימי מחלה.
טרומפלדור בגליל וקונצ'רטו לחליל
וחצי תריסר אלופים במיל'.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.

עם אחד עתיק, שני שרים בלי תיק,
הראשון עצוב, השני מצחיק,
ילדות אחת קשה, שנים של התשה
ומי שרוצה עצמאות – בבקשה.
מלחמות חמש, חטיבת חרמ"ש
וחייל אחד משחק שש בש.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.

חיילים שלושה עייפים במשלט,
ושבעים ילדים צוחקים במקלט.
שלושה אסירי ציון יצאו לחופשי,
אסיר עולם אחד בחודש השישי.
יום הילד, יום הפרח ויום השנה.
וגבעה עשרים וארבע עדין לא עונה.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ."

לאחר ספירת המלאי נבקש לו יהי מילים ולחן: נעמי שמר

עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי.
ואם בחלונות הערב
אור נרות החג רועד
כל שנבקש לו יהי.

[פזמון]:
לו יהי, לו יהי
אנא – לו יהי
כל שנבקש לו יהי.

אם המבשר עומד בדלת
תן מילה טובה בפיו
כל שנבקש לו יהי
אם נפשך למות שואלת
מפריחה ומאסיף
כל שנבקש לו יהי

[פזמון]

מה קול ענות אני שומע
קול שופר וקול תופים
כל שנבקש לו יהי
לו תישמע בתוך כל אלה
גם תפילה אחת מפי
כל שנבקש לו יהי

[פזמון]

בתוך שכונה קטנה מוצלת
בית קט עם גג אדום
כל שנבקש לו יהי.
זה סוף הקיץ סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי.

[פזמון]

ואם פתאום יזרח מאופל
על ראשנו אור כוכב
כל שנבקש לו יהי.
אז תן שלווה ותן גם כוח
לכל אלה שנאהב
כל שנבקש לו יהי.

[פזמון]

כאן בביצוע של זהו זה והגשש החיוור (יבדלא"ט הגשש למעט פולי עליו השלום):

ונסיים ב"תנו לשמש לעלות" או בשמו הנכון שיר לשלום מילים: יעקב רוטבליט

"תנו לשמש לעלות
לבוקר להאיר,
הזכה שבתפילות
אותנו לא תחזיר.

מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן,
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.

איש אותנו לא ישיב
מבור תחתית אפל,
כאן לא יועילו
לא שמחת הניצחון
ולא שירי הלל.

לכן, רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולה.

תנו לשמש לחדור
מבעד לפרחים.
אל תביטו לאחור,
הניחו להולכים.

שאו עיניים בתקווה,
לא דרך כוונות
שירו שיר לאהבה
ולא למלחמות.

אל תגידו יום יבוא –
הביאו את היום!
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות
הריעו רק שלום!

לכן, רק שירו שיר לשלום…

מוסיף את הביצוע מהסרט "הלהקה":

שנה טובה.

חַרְבִּי! אֵי חַרְבִּי, אֵי חֶרֶב נֹקֶמֶת?

חַרְבִּי לִי תֵּנוּ, עַל אוֹיְבַי אַצְרִיחַ!

אַיָּם מְשַׂנְּאַי? אַכְרִיעֵם לַטֶּבַח,

הַשְׁמֵד אַשְׁמִידֵם! אֲכַלֵּם, אַכְרִיתֵם,

אַכְרִית, אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָנמוֹ,

אֶעֱלֶה כַּקּוֹצֵר, אַף גִּזְעָם אֲשָׁרְשָׁה;

אֶחְשׂף יְמִין-עֻזִּי וּלְצָרַי אוֹכִיחַ,

חֶרֶב-גַּאֲוָתִי מִדָּמָם אַשְׁכִּירָה,

אֶרְחַץ פְּעָמַי בִּדְמֵי חַלְלֵיהֶם,

רַגְלַי תִּדְרֹכְנָה עַל רֹאשׁ פַּרְעוֹתָמוֹ,

אֶגְזֹר עַל יָמִין, אֶקְצֹרָה עַל שְׂמֹאל.

קָדְחָה אֵשׁ בְּאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל:

רַבַּת צְרָרוּנִי, וְאֵין עוֹמֵד בַּפָּרֶץ,

אָמֹר אָמַרְתִּי: כְּבָר בָּא עָלַי קֶרֶץ.

חַרְבִּי! אֵי חַרְבִּי, אֵי חֶרֶב מִלְחֶמֶת!

חַרְבִּי לִי תֵּנוּ – לֹא אָשִׁיב לִנְדָנָהּ

טֶרֶם אַגִּירָה מְשַׂנְאַי בַּשָּׁלַח.

כַּלְכֵּל נִלְאֵיתִי… כִּי רוּחִי הִתְעַבְּרָה!

עָלָה עָשָׁן בְּאַפִּי, לִבִּי – הַר-גָּעַשׁ,

דָּמַי בְּעוֹרְקַי – אֲפִיקֵי בְנֵי-רֶשֶׁף,

כְּבָלַי אֲפַתַּח, אֲנַתְּקָה מוֹסְרוֹתָי…

רוֹדִי, הִמוֹגָה! – הַתֹּפֶת בִּלְבָבִי,

חַתָּה, הִסוֹגָה! – שָׁם מוֹקְדֵי-הַשַּׁחַת,

כְּאֵשׁ, אֵשׁ-צָרֶבֶת, חֲמָתִי נִתֶּכֶת,

רַחֲמִים שָׁכַחְתִּי, חֲנִינָה בַּל אֵדַע,

אֶנְקַת חֲלָלִים בְּאָזְנַי – מַנְגִּינָה,

דָּמְךָ, דִּמְעָתְךָ – מַיִם נִדְלָחוּ…

הִכּוֹן לְשִׁבְרְךָ, הִכּוֹן, אַכְזָרִי,

לְרוֹעֵץ לְךָ קַמְתִּי בְּעֹז נֶאְדָּרִי!

חַרְבִּי! אֵי חַרְבִּי, אֵי חֶרֶב נֹקֶמֶת!?

חַרְבִּי לִי תֵּנוּ – לֹא אָשִׁיב לִנְדָנָהּ…

שְׂפָתַי מַה דּוֹבְבוּ? קְרָבוֹת אֶחְפֹּצָה!…

אָן הוֹלִיכוּנִי שׁוֹלָל עֶשְׁתֹּנוֹתַי?

וּבַעְיָם רוּחִי צוּר-חַרְבִּי שַׁנּוֹתִי…

חֶרֶב אָחַזְתִּי… כְּבָר יָבְשָׁה אֶזְרוֹעִי!

עַבְדוּת נִצַּחַת אֵין-אֱיָל שָׂמַתְנִי,

דִּכְּאָה גַּם רוּחִי שַׁחוֹתִי מֵאָדָם.

עֶבֶד-עֲבָדִים הֱיוֹת כְּבָר הִסְכַּנְתִּי,

זָנְחה דְּרוֹר נַפְשִׁי, נָשִׁיתִי כָּל טוֹב…

וְרוּחִי כִּי יִסְעַר, יִתְגָּעֵשׁ בַּכֹּחַ,

וְנַפְשִׁי כִּי גָּרְסָה לַחֹפֶשׁ וְחַיִּים –

אָלָה פִּי מַלֵּא, רַק אֶחֱרֹק שִׁנַּיִם,

מָתְנַי אֲשַׁנֵּס כְפַעַם בְּפַעַם

וְאֶשֹּׁךְ כִּמְשֻׁגָּע אֶת כְּבָלַי בְּזָעַם…

אודיסה 1892

לקרוא זה פשוט לא מספיק – צריך גם להבין:

"{23} וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.{24}בֶּן-אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה.{25} כה לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ.{26}עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ.{27}כֹּה-תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה חַי-אָנִי אִם-לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ.{28}וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר.{29} וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְהוָה בְּתִתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל-תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ." (יחזקאל ל"ג)

יחזקאל מדבר בציניות אל אלה שאומרים: "מה אלוהים הבטיח לאברהם שהיה אחד – אנחנו הרבה לנו מגיע" ושואל שאלה רטורית: "עשיתן תועבה, עסקתם בחרחורי טומאה בינכם – ואתם מצפים שאלוהים יתן לכם את הארץ – על איזה הבטחה לפני אלפיים שנה? – כמובן שהתשובה היא לא, לא יתן!

"{1}וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.{2}בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה וְהַטֵּף אֶל-דָּרוֹם וְהִנָּבֵא אֶל-יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב.{3}וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר-יְהוָה כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מַצִּית-בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כָל-עֵץ-לַח וְכָל-עֵץ יָבֵשׁ לֹא-תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ-בָהּ כָּל-פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה.{4}וְרָאוּ כָּל-בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה.{5}וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא." (יחזקאל כ"א).

לכל אלא האומרים – לא עכשיו הוא הזמן – טעות. עכשיו הוא הזמן, אם עם חפץ חיים אנחנו, צריך להוציא את הנגע מתוכנו:

"{10}שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה.{11}לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.{12}כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.{13} לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.{14}חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.{15}וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.{16}רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ.{17}לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.{18} לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.{19}אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.{20}וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר." (ישעיהו א).

(הערה – דמים יכול להיות גם בצע כסף, דמי שוחד!).
לצאת מהמצב פשוט! קשה, יקח זמן אבל פשוט: ביבי וכל ליצניו צריכים ללכת – יוחזרו בנט-לפיד-גנץ-ליברמן, עם כל הקושי וכל הביקורת (שיש! על כל אחד מהרביעייה!) הם לפחות יפעלו לטובת מדינת ישראל ותושביה, ולא לטובת כיסם הפרטי ומוצגי ראווה של "כאילו דת" בדיזנגוף, בחווארה. ויפה שעה אחת קודם!