כמה שרים צריך בשביל ממשלה יעילה? ומתי מספר השרים מקדם אי-יעילות של הממשלה? על כך השיב החוקר הבריטי פרופ' ק. נוקתקוט פרקינסון: 5 שרים (כולל ראש ממשלה) זו הממשלה היעילה ביותר.
לעניין השאלה השנייה, פרופ' פרקינסון הגיע לנוסחה הבאה אשר מכילה פרמטרים שונים :
כאשר M הוא מספר השרים הממוצע, בעוד N הוא מספר השרים המושפע מקבוצות לחץ מבחוץ. החישוב הבריטי מגיע לכדי מספר בין 19.9 – 22.4 (העשירונים מייצגים נוכחות חלקית : שרים שנמצאים חלק מהישיבה). עוד מצא פרופ' פרקינסון שלממשלה, או קבינט, או מטבחון – יש מחזור חיים. בתחילה מדובר אכן בשלושה עד חמישה, כאשר מחוץ לראש הממשלה יש עוד ארבע : אחד מתחומי הכלכלה/כספים (שר האוצר) אחד מתחום הדיפלומטיה/יחסי חוץ (שר הפנים או שר החוץ) אחד מהתחום הביטחוני (שר הביטחון או שר המשטרה) ושר המשפטים.
בשלב השני מתרחב הקבינט/מועצת המלך/המטבחון לשבעה עד תשעה חברים. התירוץ הוא שצריך עוד מומחיות (תחבורה/רפואה) אבל פרופ' פרקינסון גילה כי בקבינט בין שבעה עד תשעה רק שלושה מעצבים את המדיניות, שניים הם ספקי מידע לקבינט, אך אינם משפיעים על ההחלטות ואחד תפקידו להיות זה שמזהה את הקסטרופה הבאה (ובדרך כלל מפספס לגמרי מהיכן תבוא הרעה). רב הקבינטים בשלב השני נוטים לעמוד על תשעה, אם כי מחקרו של פרקינסון לא הצליח לעמוד על תפקידם המדויק של השניים האחרונים – הוא גילה כי קבינט בין תשעה יציב יותר ופועל לאורך זמן רב יותר מזה של שבעה.
בשלב זה משועבד הקבינט לחוק ההתרחבות – מכניסים בו שרים נוספים, מקצתם משום שהם טוענים למומחיות, אך את רובם מצרפים כדי למנוע את הטרחה והטרדה שאותם חברים יעשו לממשלה אם יישארו מבחוץ. למעשה ברגע שמכניסים אותם פנימה ומפייסים אותם – הם הופכים לסנגורי הממשלה ולא למקטרגים. בשלב זה בחיי הקבינט/ממשלה/מטבחון – עולים מספר השרים מתשעה לברך עשרים. פרופ' פרקינסון חקר ומצא כי זהו השלב בו מגיע מספר השרים/חברי הקבינט למספר המקדם אי-יעילות הממשלה/הקבינט/המטבחון: ראשית קשה מאוד לכנס את כל השרים, הן מבחינת המקום והן מבחינת הזמן. אפשר כמובן לקבוע ישיבה קבועה כל יום ראשון, אך מה לעשות עם השרים המעופפים לכנסים חשובים ברחבי העולם ומה לעשות במצבי חירום? וזו רק הבעיה הראשונה. בעצם כינוס השרים גילה פרופ' פרקינסון בעיה גדולה אף יותר: מדובר בחבורה של פוליטיקאים ברברניים, שאין באמת תועלת בעצם היותם חברי הממשלה ורובם הוכנסו לממשלה אך ורק כדי לפייס קבוצות כוח מבחוץ, ולכן נוטים אותם שרים לעדכן את קבוצות הלחץ שלהם על הנעשה בישיבה פנימה. בשלב זה של הממשלה מתחילים השרים לשקוד על נאומיהם – כל שר נושא נאום בישיבה ומיד רץ לספר לקבוצת הלחץ שלו כי הינה הם אמרו את שנדרש ממנו על ידי הקבוצה בישיבת הממשלה פנימה.
חוץ מהמובן מאליו, שהדיונים אינם יעילים והופכים למעין הצגה – המצב גורר קבוצות לחץ נוספות הדורשות ייצוג כדי ש"קולם ישמע". ואז נוסדות מפלגות בתוך מפלגות, וקבוצות בתוך המפלגות המבקשות לצבור כוח על ידי צירוף שרים לממשלה. פרופ' פרקינסון גילה כי כאשר המספר הכולל של השרים מגיע למספר בין 19.9 – 22.4 – נכנסת הממשלה לשלב הרביעי והאחרון. בנקודה זו הממשלה משנה את אופיה:
שלושת עד חמשת השרים/חברי הקבינט הקובעים והמחליטים – מתכנסים ומחליטים לפני ישיבת הממשלה – ולמעשה ישיבת הממשלה הינה לפרוטוקול בלבד. בשלב זה, מאחר וישיבות הממשלה אין בהם ממש, כי את ההחלטות קיבלו חברי המטבחון המצומצם, אין יותר התנגדות להרחבת הממשלה. כל שר נוסף לא יביא לבזבוז זמן, שהרי ממילא כל הישיבה הינה בזבוז זמן אחד גדול. הישיבה האמתית התבצעה והסתיימה בחצי שעה שלפני כינוס ישיבת הממשלה, ולמעשה אין זה באמת משנה אם יהיו 20 או 30 דוברים בישיבת הממשלה, מאחר וההחלטות כבר התקבלו ומבוצעות בידי אנשי אמון ראש ההמשלה כבר בעת בו נושאים השרים את נאומיהם בישיבת הממשלה ורצים לדווח לשולחיהם על מה שלדעתם קרה בישיבת הממשלה. כך גדל מספר השרים לשלושים ואף לארבעים, עם מומחיות ב"חיזוק וקידום קהילתי" או "שר ירושלים, מורשת ומיזמים לאומיים" או "שיתוף פעולה אזורי" (לא, לא המצאתי!).
הבעיה הגדולה של מדינת ישראל, אם כן, היא לא גידול חברי הממשלה ל 36 שרים, שהרי כבר בעת משבר הקורונה היה ברור כי ההחלטות התקבלו הרבה לפני ישיבות הממשלה, וכי קיים גוף שלטוני הקובע את המדיניות הרבה לפני שהשרים כלל מודעים לעניין או לצורך להחליט. הבעיה הגדולה הם מי הם חברי המטבחון המקבלים את ההחלטות. אני חושש שיתברר כי מדובר בראש הממשלה, באשתו ובבנו.
