ארכיון הקטגוריה: המהפיכה המשפטית

הגיע הזמן לשנות את שיטת הבחירות בישראל

פורסם בתאריך מאת

כשפרצה מדינת ישראל – היו גם שבע צבאות של מדינות ערביות שפרצו לגבולות המדינה ושיטת בחירת "הממשל" נשענת במידה רבה על מודל פרלמנטרי שיובא מתקופת המנדט הבריטי – באופן זמני. הגיע הזמן לבחון מחדש הנחות יסוד שהתקבלו לפני עשרות שנים. אחרי 80 שנה – ישראל צריכה להבין שהיא כבר לא כפופה למלך הבריטי.

השיטה הנוכחית: הציבור בוחר כנסת, לא ממשלה

השיטה הנוכחית נולדה כבחירות לוועדה מכוננת שהייתה אמורה להכין חוקה תוך שנה. בפשרה, הידועה כפשרת הררי, הפכו את הבחירות לבחירות לרשות המחוקקת: הכנסת. האזרח הישראלי מצביע עבור רשימה ולפי מפתח שמבוסס על אחוז חסימה, וחלוקה לפי יחס קולות וחלוקת שאריות (לפי חוק באדר-עופר). אין בכלל לבוחר הישראלי אפשרות להשפיע על הרשות המבצעת או הרשות השופטת.

שתי הרשויות האלה למעשה לא "נבחרות" אלא נקבעות בעסקאות. הממשלה נוצרת כתוצאה מהסכמים פוליטיים המתגבשים לאחר הבחירות. מה שקובע הוא למי יש יותר מה לתת ולקחת ולא רצון הבוחר. לעתים זהות הממשלה שונה מאוד מן הציפיות שהיו לבוחרים בעת ההצבעה. עוד בעיה חמורה במצב הדברים הזה שלמעשה ראש ממשלה בישראל מנהל משברים קואליציוניים ולא את הרשות המבצעת. הטענה של ה"דיפ סטייט" מבוססת על העניין הזה – תראו מה קרה לתקציב מיגון הצפון: כל החלטה מחזיקה מעמד עד המשבר הקואליציוני הבא. גם ככה הישראלים לא אוהבים לתכנן, ולמעשה הרשות המבצעת מכבה שריפות ולא מבצעת שום דבר.
גם השופטים ברשות השופטת נבחרים בשיטת העסקאות, כאשר כאן מדובר בוועדה לבחירת שופטים המונה 9 חברים: שלושה שופטי בית משפט עליון, ארבעה חברי כנסת ושני חברי לשכת עורכי הדין. זה אולי התאים כשהיו כאן 600 אלף אזרחים, היום יש כבר עשרה מיליון.

איך הגענו עד הלום?

למעשה מדובר בחיקוי, לא מוצלח, של השיטה הפרלמנטרית הבריטית. אולם, חשוב לזכור, כי גם בתקופת המנדט לא יובאו לכאן כל מרכיבי המערכת הבריטית – בייחוד בכל הנוגע לעובדה שיש לבריטים מלך. בניגוד לאזרח הבריטי, לתושבי פלשתינה-א"י לא הייתה אפשרות לפנות אל הכתר כמוצא אחרון במקרים חריגים. מין המפורסמות שלא נאמרו בגלוי, כי בארץ לא הונהג מוסד המושבעים המקובל במשפט האגלו-סקסי כי הבריטים סברו שהמקומיים אינם "חכמים" מספיק כדי לשבת בחבר מושבעים. לאורך השנים נוצרו  בישראל מנגנונים חלופיים לדוגמה הפנייה לכתר קיבלה מענה במעמדו הייחודי של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. אך שלא כמו המלך הבריטי, שופטי בג"ץ נבחרים על ידי וועדה בת תשעה בני תמותה. ברור,אם כן, שהמערכת הישראלית אינה העתק מלא של המודל הבריטי, אלא גרסה מקומית שהתפתחה בכיוון עצמאי לפעמים מתוך מניעים אישיים לא רלוונטים: כך למשל העובדה שפרקליט המדינה כפוף ליועץ המשפטי לממשלה – הינה תוצאה ישירה של יריבות אישית בין דוד בן גוריון לפנחס רוזן שהיה שר המשפטים הראשון ולא איזה ביסוס תאורטי/תאולוגי כפי שמנסים לצייר זאת בדיעבד.

הצעה: בחירות בשני שלבים

לפחות את העניין של הרשות המבצעת אני מציע לפתור בכך שיהיו בחירות בשני שלבים:

שלב ראשון – בחירת הראשות המחוקקת: הכנסת.

הציבור יבחר את הכנסת בדיוק כפי שהוא בוחר כיום. בסיום הבחירות יתברר מאזן הכוחות האמתי בין המפלגות והגושים.

שלב שני – בחירת הרשות המבצעת: הממשלה.

שלושה שבועות לאחר בחירת הכנסת, יוצגו לציבור מספר ממשלות אפשריות שיורכבו על ידי הסיעות הגדולות או הגושים המרכזיים (שתיים עד שלוש אפשרויות בלבד):

בפני הציבור יוצג כל מרכיבי הממשלה המוצעת בהרכב מלא, מי מוצע להיות:

  • ראש הממשלה
  • סגן ראש הממשלה
  • שר הביטחון
  • שר האוצר
  • שר המשפטים
  • שר החינוך
  • שר הפנים
  • תפקידי משנה מתוך רשימה סגורה: שר הכלכלה תחת משרד האוצר, שר לביטחון פנים תחת שר הביטחון ושר ספורט במסגרת משרד החינוך. אפשר לחשוב על שר פנים-צפון, שר פנים-מרכז ושר פנים-דרום תחת שר הפנים. אפשר לצרף עוד אנשי מפתח כמו פרקליט המדינה תחת שר המשפטים. בפני הציבור יהיו שתיים או שלוש חלופות כך הציבור יוכל לבחור את הממשלה שהכי מתאימה לדעתו בין החלופות המוצעות.

מה היתרון?

היתרון הוא דו צדדי – גם האזרח הבוחר ידע מה הממשלה הנבחרת. תחשבו כמה פעמים במערכות הבחירות האחרונות – כל מערכת הבחירות עסקה במי ישב עם מי ויותר חשוב מי לא ישב עם מי – כשבסופו של דבר הממשלה שהוקמה סתרה, הלכה למעשה, את כל ההבטחות של הבחירות – ולמעשה הפרו את רצון הבוחר. במקום שהממשלה תיווצר בחדרי משא ומתן לאחר הבחירות, היא תוצג באור השמש לבחירת הציבור.

יציבות שלטונית – אפשרות לתכנן תוכניות.

הממשלה שתיבחר  – תכהן לכל אורך כהונת הכנסת. מחלוקות פוליטיות לא יהפכו באופן אוטומטי למשבר קיומי המאיים על המשך כהונת הממשלה. לא כל העברת תקציב תהפוך למסחטת כספים עבור קבוצות לחץ קטנות – שכיום מקבלות תקציבים מעבר לחלקן באוכלוסיה, רק בגלל שהאצבע שלהן חשובה לקיום הממשלה. הדבר עשוי להעניק לממשלה אופק תכנון ארוך טווח יותר מעד המשבר הקואליציוני הבא.

הגבלת כהונות.

הדבר עלול ליצור ריכוזי כוח, וכדי למנוע ריכוז כוח לאורך זמן, חובה לקבוע בד בבד עם הקביעות של הממשלה לארבע שנות כהונת הכנסת, הגבלה של כהונות של חברי הממשלה:

  • לא יותר משמונה שנים רצופות באותו תפקיד.
  • מגבלות על כהונה במשלב תפקידים לדוגמה מי שכיהן כסגן שש עד שמונה שנים – יוכל להיות ראש ממשלה רק ארבע שנים.
  • מגבלה כללית של 12 שנים בכל תפקידי שר/סגן/ראש ממשלה.

מטרת ההגבלות תהיה לחזק את עקרון חילופי השלטון.

המטרה: לתת לאזרחים לבחור את בחירת הממשלה.

היום – הבחירות אינן האם הימין צודק או השמאל צודק אלא למי יש יכולת גדולה יותר לסגור עסקאות, שנעשות יקרות יותר מכנסת לכנסת. חשוב במדינה דמוקרטית שהאזרחים יבחרו מי ינהל את המדינה לאחר הבחירות – ולא שזה ייסגר למי יש "סוגר עסקאות" ממולח יותר. המודל המוצע משמר את ייצוג המפלגות בכנסת, אך מוסיף נדבך של אחריות ציבורית ושקיפות: הממשלה עצמה תעמוד לבחירת הציבור.

הגיע הזמן להתאים את הבחירות לישראל, ולא להישאר עם אדים של מערכת בחירות שלקחנו מהמנדט הבריטי, שהסתיים ב-13/5/1948.

סבירות

פורסם בתאריך מאת

לו אני שופט בבית משפט עליון, הייתי מכנס את חברי לספסל השיפוט ומוציא פסק דין פה אחד וקצר: התיקון לחוק יסוד השפיטה בטל, כי הוא התערבות של הרשות המחוקקת בדרכי הפעולה של הרשות השופטת – ובכך הוא פוגע בבסיס של עקרון הפרדת הרשויות.

העילה לפסק הדין – היא של השופט הנותן את פסק הדין

מרחו אותנו כל כך הרבה שאנחנו כבר לא יודעים לזהות את הדבר הפשוט והברור מאליו – הפרדת רשויות אומרת שאסור לכל אחת משלוש הרשויות להתערב בפעילות של רשות אחרת. במקרה של הרשות השופטת אסור לאף רשות, גם אם היא הרשות המחוקקת, להגיד לרשות השופטת מה יהיה רשום בפסק הדין. הרשות המחוקקת או יותר נכון המכוננת (מיד אני אגיע גם לזה, לא לדאוג – יש סמכות לבית משפט בשלב זה להתערב בכל חוק של הכנסת) יכולה להגיד לבית המשפט איך – לקבוע פרוצדורה, אבל לא מה יהיה כתוב בפסק הדין. לשם כך יש שופט וזה תפקידו. קוראים לזה "צדק נהלי": התפקיד של הכנסת הוא לקבוע את הטכניקה. דוגמה הכנסת יכולה לקבוע שבמקרה של חוק יסוד צריך רב של 7 שופטים מתוך 15 אבל הכנסת לא יכולה לקבוע מה יהיה כתוב בתוך פסק הדין – איזה עילה ישתמש השופט כדי לנמק את החלטתו. זה פשוט הופך את בית המשפט לחותמת גומי של הרשות המחוקקת. בארץ נהדרת הדגימו את זה בצורה קולעת כשאייל קיציס שאל את המחקים של לוין ורוטמן האם זה הגיוני, המחכה של לוין אומר "אין בעיה ביטלנו את הסביר, נבטל גם את ההגיוני". ברור מאליו שהכנסת לא יכולה להכתיב לשופט מה יכתב בפסק הדין.

המקרה הזה הוא מקרה קצה – שבו רשות אחת מנסה לבטל את הפרדת הרשויות ולהכתיב לרשות השופטת מה יהיה כתוב בפסק הדין, ואיך הוא ינומק – ודינו להתבטל!

חוק יסוד

נהוג לחשוב כי חוק יסוד הוא חוק בעל מעמד חוקתי, אבל לא כך המצב. החלטת הררי מ 13/6/1950 קובעת:

"הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה."

ההחלטה קובעת שרק בסיום חקיקת כל הפרקים – יובאו בפני הכנסת וכל הפרקים יתאגדו לחוקת המדינה. כלומר על עוד לא הסתיימה חקיקת חוקי היסוד, וועדת החוקה, חוק ומפשט איגדה את כולם לכלל חוקת המדינה והביאה לאישור הכנסת – אין לחוק היסודי כל מעמד חוקתי.

ולכל הטוענים כי אין לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקי יסוד, כי הוא נסמך לא על חוק אלא על החלטה שיפוטית, אז מדובר בטיעון שהוא חרב פפיות – עצם הסמכות להפריד בין חוק רגיל לחוק יסוד – מבוסס על החלטה של הכנסת – לא חוק, לא עבר שלוש קריאות, לא היה בוועדות הכנסת. הייתה הצעת פשרה של חבר הכנסת יזהר הררי מהפרוגרסיביים – מדובר בהחלטה שמטילה על וועדת החוקה להבין הצעת חוקה. הכנסת לקחה לעצמה את הסמכות להיות גם הרשות המכוננת וגם הרשות המחוקקת בהחלטה ולא בהליך חקיקה מסודר. בניגוד לרשות השופטת ששם להחלטה שיפוטית יש משמעות של תקדים, הכנסת קבעה כי כדי שיהיה תוקף חוקי יש לעבור שלוש קריאות. משמע אין לחוק היסוד כל מעמד על או מעמד חוקתי, וזאת עד שלא יסיימו את הליך חקיקת חוקי היסוד, כולל חוק יסוד החקיקה עצמו – שבו יקבע, מן הסתם, מה הם חוקי היסוד המאוגדים בחוקה, מה מעמדם וכיצד ניתן לשנותם.