"זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-יְהוָה נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (ישעיהו א' 4)
שישים וארבע – זהו המספר של האנשים שהרגו היום, 24 ביולי 2023, ו' באב תשפ"ג, את הציונות.
עילת הסבירות
העילה של שופט היא לב ליבה של הכוח השיפוטי, ההסבר של השופט מדוע החליט כפי שהחליט, היא הגרעין של הרשות השופטת – היא הבלם שאמור לאזן את מרוצת הרשות המבצעת. החוק היום ביטל הלכה למעשה את הפרדת הרשויות וקבע תקדים: הרשות המחוקקת היא הקובעת במדינת ישראל מה יגיד השופט בפסק הדין. אין זה כלל משנה אם זו "עילת הסבירות" או עילה אחרת – עצם ההתערבות של הרשות המחוקקת בגרעין הכוח של הרשות השופטת – גורמת לזה כי למעשה מדינת ישראל אינה דמוקרטיה.
הרעיון ששישים וארבע חברי כנסת סבורים כי מותר להם לקבוע לשופטים מה תהיה החלטתם, היא הבעיה, למעשה היא גזר דין מוות על הפרדת הרשויות. אין ולא יכולה להיות הפרדת רשויות אם רשות מחוקקת מרשה לעצמה להתערב בהסברים ובעילות של הרשות השופטת. החוק למעשה אומר לרשות השופטת – אתם חותמת גומי, אין לכם כוח לאזן אותנו – כל החלטה שלכם שלא תמצא חן בעינינו – אנחנו נחוקק חוק שקובע כי אסור לכם להשתמש בנימוק שהשתמשתם בו.
שהרי המאבק פה הוא בין רשויות, והטענה של אותם שישים וארבע היא שהרשות השופטת בולמת אותם והחוק נועד לשחרר את הבלם. כבר אפלטון ואריסטו ידעו שדמוקרטיה אינה מושלמת, וחמש מערכות הבחירות שעברנו בשנתיים האחרונות מעידות שהדמוקרטיה אינה מושלמת, אבל היא השיטה הטובה ביותר עד כה.
שמעו תושבי ישראל, והאזיני ארץ – ביטול עילת הסבירות היא ביטול הפרדת הרשויות! תושבי ישראל, אל תטעו בכך שיראה שהכול ממשיך ונוסע – את הבלמים צריך כשנגיע למדרון, או אז נגלה שאין לנו בלמים.
הוויכוח על המסרבים להתנדב / משתמטים
אירוניה אינה סתם משהו מצחיק – אירוניה היא מקרה שבו קורה ההפיך ממה שצפוי, לדוגמה מישהו שמתהדר בכישרון כלשהו – ונכשל בדיוק במה שהוא התהדר בו. אז כאן יש לנו את האירוניה: האמת הפשוטה היא כי אכן לאותם אנשים יש כוח שניתן על ידי הצבא, אבל הסיבה שיש להם מלכתחילה את הכוח הזה נובעת מהעובדה שיש פטור מגיוס לחרדים!
אם החרדים היו מתגייסים אז היו מספיק חיילים בקבע ובסדיר, ולא היינו צריכים את אותם מתנדבים מעבר לגיל 47. ההסטוריה של הסדר ההשתמטות של בחורי הישיבות מתחיל ב- 1948 – אבל אז הייתה מכסה של כ- 400. שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, משה דיין, מגביל את הפטור ל- 800 תלמידי ישיבות – בגלל המעמסה הגדולה שהביאה מלחמת ששת הימים בביטחון השוטף. אותו משה דיין מבטל את המכסה ב 1970, ובג"צ מחזיר את המכסה ל-800.
חלק מהמהפך של 1977, וההסכמים הקואליציוניים של מנחם בגין מבטלים את המכסה לחלוטין. ב- 1981 עותר קצין מילואים, עו"ד יהודה רסלר לבג"ץ נגד ההסדר של פטור בחורי הישיבות בטענה כי זה מביא לכך שעל העותר מוטלת יותר חובת מילואים. נשיא ביה"ש העליון, יצחק כהן דוחה את העתירה בנימוק שבג"ץ לא יגרר למחלוקת פוליטית. רסלר לא מוותר וב- 1986 עותר שוב נגד ההסדר. כבוד השופט (כתוארו ב- 1986) אהרון ברק דוחה את העתירה בנימוק שלא הוכח שהסמכות להסדר אינה סבירה (?!).
רסלר לא מתייאש, ופונה שוב ב 1998 לבג"צ. הפעם מצטרפים לרסלר חברי הכנסת רובנשטיין ואורון וכ-15 אלף סטודנטים המשרתים במילואים. הפעם הנשיא אהרון ברק, בראש הרכב של 11 שופטים קובע כי ההסדר אינו חוקי. בין הנימוקים עולה עילת הסבירות, אך יודגש כי בית המשפט העליון מתבסס, בין השאר, על ועדת חוץ וביטחון של הכנסת בראשות חבר הכנסת הרב מנחם הכהן שקבעה כי יש לחזור לשיטת המכסות ולהגביל את מספר המצטרפים להסדר ל 3% מן המחזור. כלומר מי שקובע שהסדר שאינו מוגבל במכסות (של 3%) אינו סביר היא הכנסת – ולא בית המשפט.
אז אלא הזועקים נגד ה"משתמטים" טוענים כנגד המשתמטים כי מדובר במעשה "לא סביר". אכן אנחנו נמצאים במצב של חוסר סבירות קיצוני, מצב אבסורדי: מאפשרים ל 20% ממחזורי הגיוס לא לשרת בצבא – דבר שמביא לכך שהצבא נאלץ להסתמך על אותם פריירים שכן מתגייסים – ליותר זמן. הם נאלצים גם לשרת יותר ימי מילואים בכל שנה, וגם להמשיך ולשרת מעבר לגיל 45-47. כדי שבג"צ לא יגיד לנו את המובן מאליו, שזה לא סביר המצב הזה, הטוענים נגד ה"סרבנות" מבטלים את עילת הסבירות, אבל דורשים שהסובלים מאותה אי סבירות ימשיכו לשאת בתוצאות המעשה הבלתי סביר! ואבא שלי אומר שזה יכול היה להיות מצחיק, אם זה לא היה כל כך עצוב.
"דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבלי, בבא מציעא ל ע"ב)
בימים אלה, בין המצרים, בין י"ז בתמוז ל ט' באב, נזכרים אנו בחורבן הבית – ואומרים אנו כי שני הבתים הקודמים שלנו חרבו משנאת אחים. רבי יוחנן מפנה את האצבע המאשימה אל ההנהגה, אל רבי זכריה בן אבקולס – שהיה למעשה הרשות המבצעת והשופטת של היהודים (אז בעת ההיא לא הייתה רשות מחוקקת – שהרי החוק הוא הדין הדתי). אז בהמשך לציטוט שלעיל, נשאלת השאלה הרטורית – ומה ציפו שידונו על פי דין הגויים ("דיני דמגיזתא לדיינו?")? ומשיב על כך רבי יוחנן "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבלי, בבא מציעא, ל' ע"ב).
ההסבר המפורט מגיע בסיפור על קמצא ובר קמצא – ולמרות הסכסוך הקשה בין שני אלא רבי יוחנן מפנה את האצבע המאשימה, כאמור, למנהיג, לרבי אבקולס: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (בבלי, גיטין, נ"ו ע"א). שהרי סכסוכים בין אנשים תמיד היו ויהיו, תפקיד המנהיג היא לאחות ולפייס ולהוביל ביחד למטרה – לא להגביר את האיבה והיריבות. ולא נותר לי אלא לסיים ממשלי כ"ח (יג-יד), שגם רבי יוחנן מפנה לשם במסכת קמצא ובר קמצא (רבי יוחנן מפנה רק לפסוק השני, יד):
"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם.
אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה."