כשפרצה מדינת ישראל – היו גם שבע צבאות של מדינות ערביות שפרצו לגבולות המדינה ושיטת בחירת "הממשל" נשענת במידה רבה על מודל פרלמנטרי שיובא מתקופת המנדט הבריטי – באופן זמני. הגיע הזמן לבחון מחדש הנחות יסוד שהתקבלו לפני עשרות שנים. אחרי 80 שנה – ישראל צריכה להבין שהיא כבר לא כפופה למלך הבריטי.

השיטה הנוכחית: הציבור בוחר כנסת, לא ממשלה

השיטה הנוכחית נולדה כבחירות לוועדה מכוננת שהייתה אמורה להכין חוקה תוך שנה. בפשרה, הידועה כפשרת הררי, הפכו את הבחירות לבחירות לרשות המחוקקת: הכנסת. האזרח הישראלי מצביע עבור רשימה ולפי מפתח שמבוסס על אחוז חסימה, וחלוקה לפי יחס קולות וחלוקת שאריות (לפי חוק באדר-עופר). אין בכלל לבוחר הישראלי אפשרות להשפיע על הרשות המבצעת או הרשות השופטת.

שתי הרשויות האלה למעשה לא "נבחרות" אלא נקבעות בעסקאות. הממשלה נוצרת כתוצאה מהסכמים פוליטיים המתגבשים לאחר הבחירות. מה שקובע הוא למי יש יותר מה לתת ולקחת ולא רצון הבוחר. לעתים זהות הממשלה שונה מאוד מן הציפיות שהיו לבוחרים בעת ההצבעה. עוד בעיה חמורה במצב הדברים הזה שלמעשה ראש ממשלה בישראל מנהל משברים קואליציוניים ולא את הרשות המבצעת. הטענה של ה"דיפ סטייט" מבוססת על העניין הזה – תראו מה קרה לתקציב מיגון הצפון: כל החלטה מחזיקה מעמד עד המשבר הקואליציוני הבא. גם ככה הישראלים לא אוהבים לתכנן, ולמעשה הרשות המבצעת מכבה שריפות ולא מבצעת שום דבר.
גם השופטים ברשות השופטת נבחרים בשיטת העסקאות, כאשר כאן מדובר בוועדה לבחירת שופטים המונה 9 חברים: שלושה שופטי בית משפט עליון, ארבעה חברי כנסת ושני חברי לשכת עורכי הדין. זה אולי התאים כשהיו כאן 600 אלף אזרחים, היום יש כבר עשרה מיליון.

איך הגענו עד הלום?

למעשה מדובר בחיקוי, לא מוצלח, של השיטה הפרלמנטרית הבריטית. אולם, חשוב לזכור, כי גם בתקופת המנדט לא יובאו לכאן כל מרכיבי המערכת הבריטית – בייחוד בכל הנוגע לעובדה שיש לבריטים מלך. בניגוד לאזרח הבריטי, לתושבי פלשתינה-א"י לא הייתה אפשרות לפנות אל הכתר כמוצא אחרון במקרים חריגים. מין המפורסמות שלא נאמרו בגלוי, כי בארץ לא הונהג מוסד המושבעים המקובל במשפט האגלו-סקסי כי הבריטים סברו שהמקומיים אינם "חכמים" מספיק כדי לשבת בחבר מושבעים. לאורך השנים נוצרו  בישראל מנגנונים חלופיים לדוגמה הפנייה לכתר קיבלה מענה במעמדו הייחודי של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. אך שלא כמו המלך הבריטי, שופטי בג"ץ נבחרים על ידי וועדה בת תשעה בני תמותה. ברור,אם כן, שהמערכת הישראלית אינה העתק מלא של המודל הבריטי, אלא גרסה מקומית שהתפתחה בכיוון עצמאי לפעמים מתוך מניעים אישיים לא רלוונטים: כך למשל העובדה שפרקליט המדינה כפוף ליועץ המשפטי לממשלה – הינה תוצאה ישירה של יריבות אישית בין דוד בן גוריון לפנחס רוזן שהיה שר המשפטים הראשון ולא איזה ביסוס תאורטי/תאולוגי כפי שמנסים לצייר זאת בדיעבד.

הצעה: בחירות בשני שלבים

לפחות את העניין של הרשות המבצעת אני מציע לפתור בכך שיהיו בחירות בשני שלבים:

שלב ראשון – בחירת הראשות המחוקקת: הכנסת.

הציבור יבחר את הכנסת בדיוק כפי שהוא בוחר כיום. בסיום הבחירות יתברר מאזן הכוחות האמתי בין המפלגות והגושים.

שלב שני – בחירת הרשות המבצעת: הממשלה.

שלושה שבועות לאחר בחירת הכנסת, יוצגו לציבור מספר ממשלות אפשריות שיורכבו על ידי הסיעות הגדולות או הגושים המרכזיים (שתיים עד שלוש אפשרויות בלבד):

בפני הציבור יוצג כל מרכיבי הממשלה המוצעת בהרכב מלא, מי מוצע להיות:

  • ראש הממשלה
  • סגן ראש הממשלה
  • שר הביטחון
  • שר האוצר
  • שר המשפטים
  • שר החינוך
  • שר הפנים
  • תפקידי משנה מתוך רשימה סגורה: שר הכלכלה תחת משרד האוצר, שר לביטחון פנים תחת שר הביטחון ושר ספורט במסגרת משרד החינוך. אפשר לחשוב על שר פנים-צפון, שר פנים-מרכז ושר פנים-דרום תחת שר הפנים. אפשר לצרף עוד אנשי מפתח כמו פרקליט המדינה תחת שר המשפטים. בפני הציבור יהיו שתיים או שלוש חלופות כך הציבור יוכל לבחור את הממשלה שהכי מתאימה לדעתו בין החלופות המוצעות.

מה היתרון?

היתרון הוא דו צדדי – גם האזרח הבוחר ידע מה הממשלה הנבחרת. תחשבו כמה פעמים במערכות הבחירות האחרונות – כל מערכת הבחירות עסקה במי ישב עם מי ויותר חשוב מי לא ישב עם מי – כשבסופו של דבר הממשלה שהוקמה סתרה, הלכה למעשה, את כל ההבטחות של הבחירות – ולמעשה הפרו את רצון הבוחר. במקום שהממשלה תיווצר בחדרי משא ומתן לאחר הבחירות, היא תוצג באור השמש לבחירת הציבור.

יציבות שלטונית – אפשרות לתכנן תוכניות.

הממשלה שתיבחר  – תכהן לכל אורך כהונת הכנסת. מחלוקות פוליטיות לא יהפכו באופן אוטומטי למשבר קיומי המאיים על המשך כהונת הממשלה. לא כל העברת תקציב תהפוך למסחטת כספים עבור קבוצות לחץ קטנות – שכיום מקבלות תקציבים מעבר לחלקן באוכלוסיה, רק בגלל שהאצבע שלהן חשובה לקיום הממשלה. הדבר עשוי להעניק לממשלה אופק תכנון ארוך טווח יותר מעד המשבר הקואליציוני הבא.

הגבלת כהונות.

הדבר עלול ליצור ריכוזי כוח, וכדי למנוע ריכוז כוח לאורך זמן, חובה לקבוע בד בבד עם הקביעות של הממשלה לארבע שנות כהונת הכנסת, הגבלה של כהונות של חברי הממשלה:

  • לא יותר משמונה שנים רצופות באותו תפקיד.
  • מגבלות על כהונה במשלב תפקידים לדוגמה מי שכיהן כסגן שש עד שמונה שנים – יוכל להיות ראש ממשלה רק ארבע שנים.
  • מגבלה כללית של 12 שנים בכל תפקידי שר/סגן/ראש ממשלה.

מטרת ההגבלות תהיה לחזק את עקרון חילופי השלטון.

המטרה: לתת לאזרחים לבחור את בחירת הממשלה.

היום – הבחירות אינן האם הימין צודק או השמאל צודק אלא למי יש יכולת גדולה יותר לסגור עסקאות, שנעשות יקרות יותר מכנסת לכנסת. חשוב במדינה דמוקרטית שהאזרחים יבחרו מי ינהל את המדינה לאחר הבחירות – ולא שזה ייסגר למי יש "סוגר עסקאות" ממולח יותר. המודל המוצע משמר את ייצוג המפלגות בכנסת, אך מוסיף נדבך של אחריות ציבורית ושקיפות: הממשלה עצמה תעמוד לבחירת הציבור.

הגיע הזמן להתאים את הבחירות לישראל, ולא להישאר עם אדים של מערכת בחירות שלקחנו מהמנדט הבריטי, שהסתיים ב-13/5/1948.

אחד הדברים החשובים בקבלת החלטה – היא יצירת אפשרויות (דפ"א – דרכי פעולה אפשרית וברבים דפ"אות). יותר מידי פעמים מקבלי ההחלטות נעולים על אפשרות אחת (קונספציה) – ואז למעשה אין באמת תהליך של קבלת החלטה. קבלת החלטה: היא תהליך של בחירת אפשרות אחת מתוך כמה אפשריות – התהליך נועד לאפשר להחליט איזה מבין האפשרויות תביא בסבירות הגבוה ביותר למטרה הרצויה.

ברב הפעמים החלטה אחת גוררת אחריה בעיות ואתגרים במקום אחר. אם צריך תקציב להקים משמר לאומי – ומחליטים להקים, מישהו אחר ישלם את המחיר, כי בכלכלה יש את עקומת התמורה. לכן חשוב מאוד לפני קבלת החלטה להגדיר במדויק מה ההחלטה צריכה לפתור. אחרי כן צריך לברר מה הסביבה בה אנחנו נמצאים – החלטה לצאת לטיול עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה יכולה להיות קצת בעייתית אם אתה מתגורר בצפון אלסקה.

והנה בשומר חומות הרשות המבצעת גילתה שיש לה אתגר שהוא לא מאה אחוז ייעודי לאף לא אחת משלוש הכוחות שקיימים. הרעיון של הרשות המבצעת היה להקים משמר לאומי לישראל. אחרי עבודת מטה הוקם ביוני 2022 (הוראה של ראש הממשלה נפתלי בנט בחודש האחרון לאחר שהתפטר ב 1/7/2022) משמר לאומי שלמעשה נועד להכפיל את משמר הגבול הקיים: תוספת של כ-10,000 שוטרים/לוחמים – שחלקם יהיו במעין "מילואים" – שיקראו רק למקרה הצורך. למדנו (לדוגמה ועדת וינוגרד לאירועי מלחמת לבנון 2006) שכדי שכוח מילואים יהיה יעיל – יש לצייד אותו ולאמן אותו באופן שוטף, לפחות חודש בשנה.

כרגע (נכון לכתיבת המאמר עם כינונה של ממשלת הימין המלא, כשבן-גביר מונה לשר לביטחון לאומי) בראש המשמר הלאומי עומד תת ניצב מאיר אליהו שכפוף למפקד משמר הגבול ניצב אמיר כהן שכפוף למפכ"ל המשטרה. דעתי כי צודק השר בן גביר בטענתו כי אין להכפיף את המשמר הלאומי למפכ"ל המשטרה – רק לא מהסיבות של השר הנוכחי – אלא מהאופי הישראלי, שאוהב להתהדר בנוצות לא לו. אין זה בלתי מתקבל על הדעת שבמקום 10,000 יתנו רק 100, וגם אלו יהיו על תנאי -כך שכל פעם שיהיה תירוץ, ייקחו את החברה האלה לפעילות אחרת. ולצערי אנחנו חיים ברצף מתיחות ביטחונית כבר 75 שנה, אז תמיד יש תירוץ. ואז שכיגיע יום פקודה, נגלה, כמו במלחמת לבנון השנייה, שלחברה אין ציוד מתאים, אין הסעות מסודרות, הם לא מאורגנים כמו שצריך – ונאלץ להקים ועדת חקירה. צריך להקים משמר לאומי, שמשימותיו יהיו להוות כוח משליט סדר במקרה חירום, כמו שקרה בשומר חומות או במהומות אוקטובר 2000.

[שאלה של חכמת הבדיעבד: תארו לעצמכם מה היה קורה ב- 7/10/2023 לו תוכניתו של בנט הייתה מיושמת ובמשטרת הגבול היו כ- 2,000 עד 3,000 לוחמים חדשים לפי התוכנית של בנט – אבל על כך בפוסט נפרד] 

אתגר השוויון בנטל של בחורי הישיבות

הסביבה שבה אנו נמצאים, שכ-20% מהמחזור שמגיע לגיל גיוס, לא מתגייסים כי הם "תלמידי ישיבה". מעבר לברור מאליו, חוסר השוויון בנטל, זה יוצר בעיות אדירות. אותם תלמידי ישיבה לא משתלבים בשוק העבודה. לרב המשרת יש בעיה כפולה: הן בכוח אדם בו כל אחד שמשרת – צריך להוסיף עוד זמן כדי לבצע את מה שיכלו לבצע 100%. הבעיה הנוספת היא בנטל המס – שוב כל אחד שמשלם מס צריך לשלם יותר – כדי לשלם עבור השירותים שמקבלים אלו שלא משלמים מס.

סקירה קצרה של סוגיית גיוס בוגרי ישיבות חרדים לצבא. על פי דני קורן ויחיאל גוטמן בספרם ממשלות ישראל לדורותיהן החלטות חכמות והחלטות מטופשות הכל התחיל קצת לפני הכרזת המדינה (מרץ 1948), כאשר ישראל גלילי העביר מזכר לראש ישיבה בירושלים שבו נכתב: "כל בני הישיבות, לפי רשימות מאושרות, פטורים משירות בצבא לתלמידים המסוגלים יינתן אימון להגנה עצמית במקום תלמודם".

אין ספק כי מי שאישר את העניין היה בן גוריון עצמו. ואכן בשנים הראשונות, היה מדובר על כ- 400 תלמידי ישיבה. בן גוריון אשרר את הפטור בינואר 1951 במנשר לרמטכ"ל השני, יגאל ידין. הפטור ניתן על ידי הרשות המבצעת, אך בן גוריון נסמך על חקיקת הכנסת. המנשר קבע: "על יסוד סעיף 12 בחוק שירות הביטחון שחררתי בחורי הישיבה מחובת השירות הסדיר. שחרור זה חל אך ורק על בחורי ישיבה העוסקים הפועל בלימוד תורה בישיבות".

ב-1954 ניסה שר הביטחון להגביל את הפטור מחובת השירות בצה"ל, בהתאם לאותו חוק, לארבע שנות לימוד בישיבה גבוהה – כאשר החרדים הביעו התנגדות עזה, כולל הפגנות – אך היו אלה שנים סוערות, כולל הסכם שילומים עם גרמניה ופרשת הביש במצרים. מצד שני ההוראה מעולם לא בוצעה בפועל, כנראה עקב אותם סערות. ב-1958 מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, הוציא מסמך רשמי שהסדיר את הנושא "תורתם אמונתם". בשלב זה נראה כי לבן גוריון היו מחשבות שניות בעניין, ואף כתב לרב הראשי, יצחק הרצוג (סבו של הנשיא הנוכחי) "קיימת בעיה מוסרית כבדה בכך שאם לאם פלונית ייהרג על הגנת המולדת ובן של אם אלמונית יישב בבטחה בחדרו וילמד תורה". למרות שבעת כתיבת המכתב, בן גוריון היה גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון – הוא לא עשה דבר בנידון, כנראה קיווה שהרב הראשי יוציא לו את הערמונים מהאש.

1968 פוגשת את ישראל גדולה יותר ורחבה יותר, וכן יש את כל הפלסטינים בגדה וברצועת עזה עליהם מוטל משטר צבאי. שר הביטחון שמבין כי הוא זקוק גם לבני הישיבות – מגביל את הפטור ל -800 תלמידים. ב-1970 מבטל דיין את ההוראה של עצמו. לאחר הבחירות של 1977, בגין שזקוק למפלגות החרדיות – מבטל את המכסות לפטור.

1981 – עותר עו"ד רסלר, כקצין מילואים, לבג"צ בטענה שההסדר אינו שוויוני. נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט יצחק כהן, דוחה את העתירה וקובע כי בג"צ לא יגרר למחלוקת פוליטית, כי הנושא אינו שפיט וכי לעותר אין "זכות עמידה".

1986- שב ועותר עו"ד רסלר, כקצין מילואים -אך הפעם מצרף אליו עוד קציני וחיילי מילואים שרובם סטודנטים, הטוענים כי "זה לא פייר" שהמילואים פוגעים לעותרים בלימודים, בעוד מי שלומד בישיבה אינו סובל מבעיה זו. שופט בית המשפט העליון כבוד השופט אהרון ברק, דוחה את העתירה. השופט ברק מוכן לקבל כי יש מצבים שבג"צ יאלץ להיגרר למחלוקת פוליטית, ואכן לעותרים "זכות עמידה" – בכך שככל שרב מספר העושים מילואים – כך יקטן מספר הימים שכל אחד מהם עושה. ברם כבוד השופט ברק קובע כי מאחר והמחוקק נתן סמכות לשר הביטחון (סעיף 12 לחוק שירות הביטחון) לפטור אוכלוסיות מסוימות מגיוס, ואין זה לא סביר לפטור בחורי ישיבות ודוחה את העתירה.

1998 – שב ועותר עו"ד יהודה רסלר, כקצין מילואים, לבג"צ בטענה שההסדר אינו שוויוני. הפעם בנוסף לכ-15,000 סטודנטים מצרפים לעתירה חברי הכנסת אמנון רובנשטיין וחיים (ג'ומס) אורון. הפעם מכריע בג"צ בהרכב של 11 שטפטים כי ההסדר אינו חוקי. בג"צ קובע כי ראוי שפטור כזה, ובהיקף כזה יהיה ברמת חקיקה ולא כמזכר של מנכ"ל משרד הביטחון – ומקציב לכנסת, המחוקק, לחוקק חוק בנושא תוך שנה. הדגשה שלי: בג"צ לא קובע מה יהיה ההסדר – בג"צ קובע כי בסוגיה כל כך עקרונית – צריך חוק ולא הוראות פנמיות של מנכ"ל משרד הביטחון.

ב"יעילות" הישראלית הידועה, מורכבת ועדה – ועדת טל, בראשות השופט (בדימוס) צבי טל. בשנת 2000 ועדת טל מפרסמת את מסקנותיה. רק ב -2002 מחוקק חוק טל. לא חולפות שלוש שנים "זריזות", ב-2005 מודיעה הממשלה לבג"צ כי יישום חוק טל נכשל. לא חולפות שבע שנים "זריזות", ב 2012 גם מבקר המדינה מגיע למסקנה כי חוק טל נכשל, וכי יש כ- 63,000 מקבלי פטור. הפתרון? עוד ועדה – ב-2013 מוקרמת ועדת פרי בראשות חה"כ וראש השב"כ לשעבר יעקב פרי. מסקנות ועדת פרי הן להגביל את מספר הפטורים ל- 1,800 בשנה. מגיעות הבחירות בשנת 2015, ובעקבות כך קמה ממשלת ימין שבה החרדים הם ציר מרכזי. למרות זאת יש הסכמה על 90% מהנושאים בנוגע לחוק גיוס כולל עם החרדים – אך ה- 10% הנושאים שנמצאים בחילוקי דעות מביאים לכך שהחוק לא מובא להצבעה בכנסת.

הקמת משמר לאומי חרדי

יש לנו כאן שתי בעיות, לכאורה אינן קשורות אחת לשנייה, שזקוקות לפתרון. אבל אם מתבוננים מעבר לעמדות ולצרכים, הרי שיש לנו כאן חפיפה בין האתגרים. אז הנה הצעה שלי שיכולה לפתור גם את נושא המשמר הלאומי וגם את נושא גיוס בחורי הישיבות: להקים משמר לאומי חרדי. יוקם משמר לאומי שיורכב מתלמידי ישיבה. לתלמידי ישיבה תהיה חובה לשרת במשמר הלאומי שלוש שנים, בדומה לשירות הצבאי של הלא חרדים. לתלמיד החרדי תהיה אפשרות לבחור בין לשרת מגיל 17 עד 20 או 18-21. אני מניח שיהיה צורך בפרויקט הקמה של המשמר, שיקבע נושאי כפיפות, סמכות, מה באחריות הצבא, המשטרה ומה באחריות המשמר – וכיצד לשתף פעולה במקרים שנדרש שת"פ.

הרעיון שהמשמר הלאומי החרדי חייב לאפשר לתלמידים להמשיך וללמוד תורה – אולי יום בשבוע לימודי תורה ובשאר הימים שעה בבוקר ושעה בערב. ואז בסיום שלוש שנות השירות המצב יתהפך והתלמידים בישיבה יתאמנו, לדוגמה פעם בשבוע, עם אימוני כושר גופני שעה בבוקר ובערב. אפשר אפילו לטעון שלכך כיוון גלילי בסיפא של המנשר ממרץ 1948 כשכתב "לתלמידים המסוגלים יינתן אימון להגנה עצמית במקום תלמודם".

הצוות המקים (בבקשה, רק לא עוד ועדה – צוות הקמה עם סמכויות ביצוע) יצרך לקבוע איך ואיפה יבוצעו האימונים, ואיזה שר בממשלה יוכל להניע את המשמר לפעולה, איזה פעולות יחייבו החלטת קבינט. אני מניח שאפשר להגיע להסכמות בדבר אימונים במסגרת הישיבה עצמה – וגם להסכים על תוכנית לבניית המשמר הלאומי החרדי כך שמתוך בחורי הישיבה התלמידים שמצטיינים במשמר אך אינם עילוי תורני, יקימו את שדירות הפיקוד. אפשר גם להגיע להסכמה על הקמת מסגרות דומות לבנות במסגרת של אולפנות.

יש בי ביטחון שמטלות שביצע הצבא במשבר הקורונה, כמו חלוקת אוכל לקשישים בימי הבידוד, יכול לעשות המשמר הלאומי החרדי. כך גם משימות של כיבוי אש, דיכוי התפרעויות במרחב הציבורי בזמן שהצבא נמצא בפעילות מלחמתית ועוד. פטרולים של המשמר הלאומי החרדי בנקודות חיכוך, יכול להביא תוצאות רצויות של שקט ברחובות שלנו. כמובן שצריך להיות קווים אדומים שבהם המשמר לא יוכל לפעול – כמו מניעת הכנסת חמץ בפסח, או קודי לבוש צנועים. דווקא כאן אני משוכנע כי בוגרי ישיבות יוכלו להתחבר לכך שיש בית הלל ובית שמאי, ולמרות חילוקי הדעות עדיין חיתנו בניהם אלה עם אלה.

ניקח את ראשי התיבות מל"ח, שכרגע הם משק לשעת חירום, ונהפוך את זה ל"משמר לאומי חרדי". קדימה מי מעצב סמל עם מלחיה השופכת מלח על מדורה ומכבה אותה?

 

שנה טובה.

 

 

"זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-יְהוָה נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (ישעיהו א' 4)

שישים וארבע – זהו המספר של האנשים שהרגו היום, 24 ביולי 2023, ו' באב תשפ"ג, את הציונות.

עילת הסבירות

העילה של שופט היא לב ליבה של הכוח השיפוטי, ההסבר של השופט מדוע החליט כפי שהחליט, היא הגרעין של הרשות השופטת – היא הבלם שאמור לאזן את מרוצת הרשות המבצעת. החוק היום ביטל הלכה למעשה את הפרדת הרשויות וקבע תקדים: הרשות המחוקקת היא הקובעת במדינת ישראל מה יגיד השופט בפסק הדין. אין זה כלל משנה אם זו "עילת הסבירות" או עילה אחרת – עצם ההתערבות של הרשות המחוקקת בגרעין הכוח של הרשות השופטת – גורמת לזה כי למעשה מדינת ישראל אינה דמוקרטיה.

הרעיון ששישים וארבע חברי כנסת סבורים כי מותר להם לקבוע לשופטים מה תהיה החלטתם, היא הבעיה, למעשה היא גזר דין מוות על הפרדת הרשויות. אין ולא יכולה להיות הפרדת רשויות אם רשות מחוקקת מרשה לעצמה להתערב בהסברים ובעילות של הרשות השופטת. החוק למעשה אומר לרשות השופטת – אתם חותמת גומי, אין לכם כוח לאזן אותנו – כל החלטה שלכם שלא תמצא חן בעינינו – אנחנו נחוקק חוק שקובע כי אסור לכם להשתמש בנימוק שהשתמשתם בו.

שהרי המאבק פה הוא בין רשויות, והטענה של אותם שישים וארבע היא שהרשות השופטת בולמת אותם והחוק נועד לשחרר את הבלם. כבר אפלטון ואריסטו ידעו שדמוקרטיה אינה מושלמת, וחמש מערכות הבחירות שעברנו בשנתיים האחרונות מעידות שהדמוקרטיה אינה מושלמת, אבל היא השיטה הטובה ביותר עד כה.

שמעו תושבי ישראל, והאזיני ארץ – ביטול עילת הסבירות היא ביטול הפרדת הרשויות! תושבי ישראל, אל תטעו בכך שיראה שהכול ממשיך ונוסע – את הבלמים צריך כשנגיע למדרון, או אז נגלה שאין לנו בלמים.

הוויכוח על המסרבים להתנדב / משתמטים

אירוניה אינה סתם משהו מצחיק – אירוניה היא מקרה שבו קורה ההפיך ממה שצפוי, לדוגמה מישהו שמתהדר בכישרון כלשהו – ונכשל בדיוק במה שהוא התהדר בו. אז כאן יש לנו את האירוניה: האמת הפשוטה היא כי אכן לאותם אנשים יש כוח שניתן על ידי הצבא, אבל הסיבה שיש להם מלכתחילה את הכוח הזה נובעת מהעובדה שיש פטור מגיוס לחרדים!

אם החרדים היו מתגייסים אז היו מספיק חיילים בקבע ובסדיר, ולא היינו צריכים את אותם מתנדבים מעבר לגיל 47. ההסטוריה של הסדר ההשתמטות של בחורי הישיבות מתחיל ב- 1948 – אבל אז הייתה מכסה של כ- 400. שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, משה דיין, מגביל את הפטור ל- 800 תלמידי ישיבות – בגלל המעמסה הגדולה שהביאה מלחמת ששת הימים בביטחון השוטף. אותו משה דיין מבטל את המכסה ב 1970, ובג"צ מחזיר את המכסה ל-800.

חלק מהמהפך של 1977, וההסכמים הקואליציוניים של מנחם בגין מבטלים את המכסה לחלוטין. ב- 1981 עותר קצין מילואים, עו"ד יהודה רסלר לבג"ץ נגד ההסדר של פטור בחורי הישיבות בטענה כי זה מביא לכך שעל העותר מוטלת יותר חובת מילואים. נשיא ביה"ש העליון, יצחק כהן דוחה את העתירה בנימוק שבג"ץ לא יגרר למחלוקת פוליטית. רסלר לא מוותר וב- 1986 עותר שוב נגד ההסדר. כבוד השופט (כתוארו ב- 1986) אהרון ברק דוחה את העתירה בנימוק שלא הוכח שהסמכות להסדר אינה סבירה (?!).

רסלר לא מתייאש, ופונה שוב ב 1998 לבג"צ. הפעם מצטרפים לרסלר חברי הכנסת רובנשטיין ואורון וכ-15 אלף סטודנטים המשרתים במילואים. הפעם הנשיא אהרון ברק, בראש הרכב של 11 שופטים קובע כי ההסדר אינו חוקי. בין הנימוקים עולה עילת הסבירות, אך יודגש כי בית המשפט העליון מתבסס, בין השאר, על ועדת חוץ וביטחון של הכנסת בראשות חבר הכנסת הרב מנחם הכהן שקבעה כי יש לחזור לשיטת המכסות ולהגביל את מספר המצטרפים להסדר ל 3% מן המחזור. כלומר מי שקובע שהסדר שאינו מוגבל במכסות (של 3%) אינו סביר היא הכנסת – ולא בית המשפט.

אז אלא הזועקים נגד ה"משתמטים" טוענים כנגד המשתמטים כי מדובר במעשה "לא סביר". אכן אנחנו נמצאים במצב של חוסר סבירות קיצוני, מצב אבסורדי: מאפשרים ל 20% ממחזורי הגיוס לא לשרת בצבא – דבר שמביא לכך שהצבא נאלץ להסתמך על אותם פריירים שכן מתגייסים – ליותר זמן. הם נאלצים גם לשרת יותר ימי מילואים בכל שנה, וגם להמשיך ולשרת מעבר לגיל 45-47. כדי שבג"צ לא יגיד לנו את המובן מאליו, שזה לא סביר המצב הזה, הטוענים נגד ה"סרבנות" מבטלים את עילת הסבירות, אבל דורשים שהסובלים מאותה אי סבירות ימשיכו לשאת בתוצאות המעשה הבלתי סביר! ואבא שלי אומר שזה יכול היה להיות מצחיק, אם זה לא היה כל כך עצוב.

"דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבלי, בבא מציעא ל ע"ב)

בימים אלה, בין המצרים, בין י"ז בתמוז ל ט' באב, נזכרים אנו בחורבן הבית – ואומרים אנו כי שני הבתים הקודמים שלנו חרבו משנאת אחים. רבי יוחנן מפנה את האצבע המאשימה אל ההנהגה, אל רבי זכריה בן אבקולס – שהיה למעשה הרשות המבצעת והשופטת של היהודים (אז בעת ההיא לא הייתה רשות מחוקקת – שהרי החוק הוא הדין הדתי). אז בהמשך לציטוט שלעיל, נשאלת השאלה הרטורית – ומה ציפו שידונו על פי דין הגויים ("דיני דמגיזתא לדיינו?")? ומשיב על כך רבי יוחנן "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבלי, בבא מציעא, ל' ע"ב).

ההסבר המפורט מגיע בסיפור על קמצא ובר קמצא – ולמרות הסכסוך הקשה בין שני אלא רבי יוחנן מפנה את האצבע המאשימה, כאמור, למנהיג, לרבי אבקולס: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (בבלי, גיטין, נ"ו ע"א). שהרי סכסוכים בין אנשים תמיד היו ויהיו, תפקיד המנהיג היא לאחות ולפייס ולהוביל ביחד למטרה – לא להגביר את האיבה והיריבות. ולא נותר לי אלא לסיים ממשלי כ"ח (יג-יד), שגם רבי יוחנן מפנה לשם במסכת קמצא ובר קמצא (רבי יוחנן מפנה רק לפסוק השני, יד):

"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ    וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם.

אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד    וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה."

עכשיו, כל 120 חברי הכנסת לפתוח פה גדול ולהגיד כן לנשיא. ככה כמו שזה.לא (רק) אני אומר את זה, זה כתוב לנו ב"נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים", אתם נפתחת מגילת העצמאות.

דוגמאות? בבקשה:

דברים ט"ז: יח "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. יט לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ."

אחת מהמצוות היחידות שרשום מה הגמול על קיומה. גם מי שאינו עילוי בתורה, יכול להבין משמעות "לא תכיר פנים". לא, לא כתוב שרים ולא כתוב מלכים ולא שליטים – שופטים!

והנה עוד דוגמה,

"רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פ"א דף ו, ב)

ביצוע  – זה פשרה. כן השלום חשוב יותר מהמשפט ומהאמת  – שאצל היהודים שאל שלושה מהי האמת, קבל שמונה תשובות וכולן אמת לאמיתה. אך השלום חשוב יותר.

רגע עוד לא הגענו לחורבן הבית, ולמקרה קמצא ובר קמצא שבגינו חרבה ירושלים:

"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו." (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, ע"ב)

רבי יוחנן תולה את החורבן ב"ענוותנותו" של בן אבקולס, שהיה הכהן הגדול בעת ההיא – שהעדיף להקשיח את ליבו, במקום לבחור בשלום – והוא נפל ברעה.

ולסיום, אין לי אלא להזכיר את סיפור קורח:

דברים ט"ז: [ג] "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה. [ד] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו."

ואז גם להזכיר שהסיפור הזה לא נגמר טוב, אותם אלו הטוענים כי השופטים מתנשאים על קהל ה' – נגמר ברעידת אדמה ומגפה.

ואסיים בדבריו של אחד העם (https://benyehuda.org/read/2097):

"המכניקא מלמדת, כי שני כוחות של תנועה שאחד מהם פונה, למשל, למזרח והשני לצפון, כשהם באים כאחד, הם מולידים תנועה בינונית, שאינה פונה לא לכאן ולא לכאן, אלא הולכת באמצע. בזמן שהיו בני אדם רגילים ליחס כל תנועה לרצון מניע, היו אולי מפרשים גם את החזיון הזה כאלו עשׂו שני הכוחות המקוריים פשרה ביניהם ומרצונם הטוב באו לכלל הסכמה, שיסתפק כל אחד במועט, כדי לתת מקום גם לחברו. אבל עכשיו, שאנו מבחינים בין תנועה רצונית למכנית, הרי אנו יודעים, כי לא בדעת ורצון מולידים פה הכוחות המקוריים את ‘פשרתם’, כי אם, אדרבא, כל אחד מהם עושׂה רק את שלו, משתדל לבלי לזוז ממהלכו אף כמלוא נימה, אלא שמן ההשתדלות הזאת עצמה של שניהם יחד יוצאה ממילא תנועה שלישית, ממוצעת, שאינה מתאימה בשלמוּתה לא לזה ולא לזה." (כהן ונביא, תרנ"ג, 1893).

אז קדימה, הגידו כן לנשיא!

 

כנגד סמל אלאור אזריה ,חובש בפלוגה המבצעית של גדוד שמשון ,הוגש כתב אישום ,אשר ייחס לו עבירה ,שעניינה הריגה ,לפי סעיף 298 לחוק העונשין ועבירה ,שעניינה התנהגות שאינה הולמת ,לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי

כתב האישום קבע כי בבוקר יום חמישי ,24/3/2016 ,הגיעו שני מחבלים פלסטיניים לעמדת הבידוק בצומת ג'ילבר שבחברון ,ותקפו את הקצין והחייל שניצבו בעמדה ,בסכינים. כתוצאה מתקיפה זו של המחבלים החייל נפצע בכתפו. הקצין והחייל השיבו אש לעבר המחבלים. כתוצאה מכך ,אחד המחבלים נפגע ומת בזירת האירוע, סמוך לאחר שנורה.

הסיפור רלוונטי למחבל השני ,עבד אל-פתאח יוסרי עבד אל-פתאח אלשריף (שיכונה בקיצור אלשריף או המחבל), נפצע משישה קליעים שפגעו בגופו. שני המחבלים נותרו שכובים בזירת האירוע. מספר דקות לאחר הירי במחבלים על ידי הקצין והחייל שהותקפו, הגיע אזריה לזירת האירוע, כחלק מכוחות התגבור שהוזעקו למקום. אזריה, כחובש, סייע בטיפול בחייל הפצוע, עד שהחייל פונה על-ידי אמבולנס. בשלב מסוים לאחר מכן, ניגש אזריה לאסוף את קסדתו, שהייתה מוטלת על הקרקע, והחל לנוע לכיוון המחבל אלשריף. המערער ניגש אל חברו ליחידה,רב"ט ת'מ מסר לו את קסדתו. לאחר מכן דרך את נשקו האישי,מסוג M-4, כלפי מעלה התקרב מספר צעדים לעבר המחבל אלשריף ואז ירה כדור בודד לעבר ראשו. מותו של המחבל אלשריף נקבע לאחר מכן.

על-פי כתב האישום, המערער ביצע את הירי בניגוד לנהלי הפתיחה באש וללא הצדקה מבצעית ,שעה שהמחבל אלשריף שכב פצוע על הקרקע ,ולא היווה סכנה מיידית ומוחשית לאזריה ולא לשוהים במקום.

על-פי כתב האישום ,במעשים אלה גרם אזריה בעצם למותו של המחבל אלשריף, שלא כדין.

לפסק הדין בערעור אלאור אזריה

בשיעור היום התחלנו לנתח את העובדות כפי שהן מופיעות בפסק הדין ב ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מ"י 

תשובה במבחן בסוף שנה צריכה להיות במבנה הזה:

  • עובדות
  • דיון
  • מסקנות

(זה מבנה טוב לכל מסמך שבו אנו פונים כגון בבקשה להנהלת בית הספר, תשובה על שאלה במבחן שהתשובה צריכה להנתן במלל).

העובדות:

6/12/2006 נמצאה גופתה של תאיר ראדה ז"ל בתא שירותים בבית ספרה.

10/12/2006 תושאל זדורוב על הרצח היות ועבד בריצוף במקלט בית הספר מנובמבר 2006

11/12/2006 נחקר זדורוב כבר תחת אזהרה לאחר שמסר בתשאול שזרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח בטענה כי עלה במשקל.

12/12/2006 זדורוב נעצר לאחר שנמצא סתירות בין התשאול לחקירה באזהרה ולאחר שנשא עימו סכין יפנית בחגורת מכנסי העבודה כל הזמן.

בלילה שבין 18/12/2006 – 19/12/2006 הודה זדורוב בפני ה"מדובב" -"ארתור"

19/12/2006 – הודה זדורוב גם בפני חוקרי המשטרה ולאחר החקירה ביצע שחזור בזירת הרצח.

20/12/2006 – זדורוב החליף את עורך דינו.

21/12/2006 – נחשף המדובב, וההודאה של זדורוב בפניו בפי זדורוב ובא כוחו החדש – אשר הודיע כי הלקוח שלו (זדורוב) חוזר בו מהודאתו ברצח.

לאחר הודאת עורך הדין, זדורוב נחקר שוב – ושוב הודה ברצח. לאחר כשבוע חזר בו הוא אישית מהודאתו – וזדורוב מכחיש כל קשר לרצח עד היום.

18/1/2007 הוגש כתב אישום כנגד זדורוב.

  • עעד כאן הספקנו בכיתה. שיעורי בית:
  • ללהשלים את העובדות (הסכין הייתה משוננת או לא, עקבות הנעליים קבילות או לא).
  • לכתוב פרק דיון – לגבי העובדות האם מעלות ספק סביר או שמא לא מעלות כדי ספק סביר.
  • ללכתוב מסקנות: על סמך הדיון האם אני חושב שיש ספק סביר או שאין ספק סביר.

דגש: ספק תמיד יש – כי לא היינו שם. השאלה האם הספק הינו סביר, או שמא מדובר בספק שהוא בגדר תיאוריית קונספירציה, ואנו משוכנעים כי זדורוב היה זה שרצח את תאיר ראדה ז"ל.

שבת שלום,

אייל