סבירות

פורסם בתאריך 23/08/2023 מאת The Oraculi

לו אני שופט בבית משפט עליון, הייתי מכנס את חברי לספסל השיפוט ומוציא פסק דין פה אחד וקצר: התיקון לחוק יסוד השפיטה בטל, כי הוא התערבות של הרשות המחוקקת בדרכי הפעולה של הרשות השופטת – ובכך הוא פוגע בבסיס של עקרון הפרדת הרשויות.

העילה לפסק הדין – היא של השופט הנותן את פסק הדין

מרחו אותנו כל כך הרבה שאנחנו כבר לא יודעים לזהות את הדבר הפשוט והברור מאליו – הפרדת רשויות אומרת שאסור לכל אחת משלוש הרשויות להתערב בפעילות של רשות אחרת. במקרה של הרשות השופטת אסור לאף רשות, גם אם היא הרשות המחוקקת, להגיד לרשות השופטת מה יהיה רשום בפסק הדין. הרשות המחוקקת או יותר נכון המכוננת (מיד אני אגיע גם לזה, לא לדאוג – יש סמכות לבית משפט בשלב זה להתערב בכל חוק של הכנסת) יכולה להגיד לבית המשפט איך – לקבוע פרוצדורה, אבל לא מה יהיה כתוב בפסק הדין. לשם כך יש שופט וזה תפקידו. קוראים לזה "צדק נהלי": התפקיד של הכנסת הוא לקבוע את הטכניקה. דוגמה הכנסת יכולה לקבוע שבמקרה של חוק יסוד צריך רב של 7 שופטים מתוך 15 אבל הכנסת לא יכולה לקבוע מה יהיה כתוב בתוך פסק הדין – איזה עילה ישתמש השופט כדי לנמק את החלטתו. זה פשוט הופך את בית המשפט לחותמת גומי של הרשות המחוקקת. בארץ נהדרת הדגימו את זה בצורה קולעת כשאייל קיציס שאל את המחקים של לוין ורוטמן האם זה הגיוני, המחכה של לוין אומר "אין בעיה ביטלנו את הסביר, נבטל גם את ההגיוני". ברור מאליו שהכנסת לא יכולה להכתיב לשופט מה יכתב בפסק הדין.

המקרה הזה הוא מקרה קצה – שבו רשות אחת מנסה לבטל את הפרדת הרשויות ולהכתיב לרשות השופטת מה יהיה כתוב בפסק הדין, ואיך הוא ינומק – ודינו להתבטל!

חוק יסוד

נהוג לחשוב כי חוק יסוד הוא חוק בעל מעמד חוקתי, אבל לא כך המצב. החלטת הררי מ 13/6/1950 קובעת:

"הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה."

ההחלטה קובעת שרק בסיום חקיקת כל הפרקים – יובאו בפני הכנסת וכל הפרקים יתאגדו לחוקת המדינה. כלומר על עוד לא הסתיימה חקיקת חוקי היסוד, וועדת החוקה, חוק ומפשט איגדה את כולם לכלל חוקת המדינה והביאה לאישור הכנסת – אין לחוק היסודי כל מעמד חוקתי.

ולכל הטוענים כי אין לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקי יסוד, כי הוא נסמך לא על חוק אלא על החלטה שיפוטית, אז מדובר בטיעון שהוא חרב פפיות – עצם הסמכות להפריד בין חוק רגיל לחוק יסוד – מבוסס על החלטה של הכנסת – לא חוק, לא עבר שלוש קריאות, לא היה בוועדות הכנסת. הייתה הצעת פשרה של חבר הכנסת יזהר הררי מהפרוגרסיביים – מדובר בהחלטה שמטילה על וועדת החוקה להבין הצעת חוקה. הכנסת לקחה לעצמה את הסמכות להיות גם הרשות המכוננת וגם הרשות המחוקקת בהחלטה ולא בהליך חקיקה מסודר. בניגוד לרשות השופטת ששם להחלטה שיפוטית יש משמעות של תקדים, הכנסת קבעה כי כדי שיהיה תוקף חוקי יש לעבור שלוש קריאות. משמע אין לחוק היסוד כל מעמד על או מעמד חוקתי, וזאת עד שלא יסיימו את הליך חקיקת חוקי היסוד, כולל חוק יסוד החקיקה עצמו – שבו יקבע, מן הסתם, מה הם חוקי היסוד המאוגדים בחוקה, מה מעמדם וכיצד ניתן לשנותם.

פורסם בקטגוריה המהפיכה המשפטית | סגור לתגובות על סבירות

מהו פשר אחריות

פורסם בתאריך 16/08/2023 מאת The Oraculi

"וְעַכְשָׁיו אֱמוֹר לִי, פּוּט,
מַהוּ פֵּשֶׁר "אַחְרָיוּת"?
"אַחְרָיוּת" – שָׁאַלְתָּ, פִּיט?
גַּם כֵּן שְׁאֵלָה טִפְּשִׁית!"

ו"אַחְרָיוּת" זֶה… אֵיךְ לוֹמַר?
"אַחְרָיוּת" זֶה… מִין דָּבָר,
שֶׁ… שֶׁ… שֶׁ… אוּלַי אוּכַל
לְהַסְבִּיר זֹאת בְּמָשָׁל.

אִם בְּמִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט
כָּל הַכַּפְתּוֹרִים קַפּוּט
רַק הַטֶּמְבֶּל לֹא יַרְגִּישׁ
כִּי הָעֵסֶק עֵסֶק בִּישׁ.

אַךְ הִנֵּה כַּפְתּוֹר אֶחָד
עַל־פִּי נֵס נִשְׁאַר לְבַד, –
אָז עָלָיו הָאַחְרָיוּת
בְּעַד מִכְנָסָיו שֶׁל פּוּט…"

(מתוך עלילות מיקי מהו של א.שלונסקי)

50 שנה למלחמת יום כיפור, שאין ספק שנתפסנו עם המכנסיים למטה – כאשר מכל הקודקודים לא נמצא ולו אחד שיהיה הכפתור הבודד שתהיה לו האחריות שהמכנסיים לא יפלו.

עברו חמישים שנה, תפרנו שורה של כפתורים – אך הזמן והשימוש ושוב הגענו למצב בו אין כפתורים במכנסיים. שוב כל אותם קודקודים, במקום לקחת אחריות, במקום להיות הכפתור שיחזיק את המכנסים יושבים כולם ומצביעים אחד לשני למבושים וצועקים – אין לך כפתורים במכנסיים.

ברגע שנאלץ לקום כדי לרוץ למקום שבו עומדים עלינו לכלותינו, המכנסיים יפלו ושוב נתפס עם המכנסיים למטה. אז מיהו אותו כפתור שבעבורו האחריות למכנסיים?

חשוב להבין שמדובר בשאלה אחרת לחלוטין מהשאלה מי אשם. בקבלת החלטות יש שלב קריטי שנקרא הגדרת הבעייה. תת סוגיה הוא נושא המסגור (framing) של הבעיה – מאוד קל למעוד ולשאול "מי אחראי לכך שהגענו לבעייה" ולא את השאלה האמיתית "על מי האחריות להוציא אותנו מהבעיה". בעוד השאלה הראשונה עוסקת בפוסט מורטום, בניתוח מה קרה ומי הביאנו עד היום, ניתוח שהוא חשוב, אבל חשוב לערוך אותו לאחר שנחלצנו מהבעייה. כרגע, שאנחנו מחפשים את הכפתור שיחזיק לנו את המכנסיים, חייבים למסגר את הבעייה לשאלה השנייה.

במקרה זה התשובה ברורה: ראש הממשלה. אך האם ראש הממשלה מסוגל לקחת את האחריות הזו? כדי להצליח על ראש הממשלה לוותר על האגו, לא להיות צודק אלא להיות חכם ואולי אפילו פיקח. אומרים שההבדל בין חכם ופיקח הוא שחכם לומד מטעויות של עצמו ופיקח לומד מהטעויות של החכם. הנשיא קנדי נכנס לתפקיד הנשיא ומיד לצרה גדולה במפרץ החזירים בקובה. מיד לאחר המשבר, הזמין קנדי את הנשיא הקודם (שהיה מהמפלגה היריבה) ואייק הסביר לנשיא הטרי, כי האחריות של הנשיא היא לקבל החלטות צופות פני עתיד, ולא לחפש מי אשם. למזל כל העולם, קנדי למד, ובמשבר הטילים שנתיים מאוחר יותר, עשה את הבלתי נתפס על ידי מפקדי הצבא האמריקאי – ושוחח עם חרוצ'וב ישירות (עד היום יש ויכוח מי משניהם יזם את השיחה). כתוצאה ישירה משיחה זו הוחלט על הקמת ה"קו האדום" בין ארה"ב לברית המועצות.

אני פונה לראש הממשלה, תעזוב את צ'רציל ותהיה קצת קנדי – וקנדי של משבר הטילים, כולל ההסכמות הגלויות והסמויות (הייתה הסכמה חסויה להוציא טילים גרעניים בליסטיים מתורכיה). החלופה תהיה מלחמת אחים. לא הצליח לנו בפעמיים הקודמות מלחמת האחים. נסיים עם עוד קלישאה: טירוף או שיגעון מוגדר כלעשות פעם אחר פעם אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה. ראש הממשלה צא מהטירוף או מהשיגעון שטוען שמלחמת אחים תסתיים בנצחון 64 המנדטים ולא בהשמדת מדינת ישראל. זה שיגעון, טירוף: קח אחריות, כי רק אתה יכול!

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

היום בו מתה הציונות

פורסם בתאריך 24/07/2023 מאת The Oraculi

"זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-יְהוָה נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (ישעיהו א' 4)

שישים וארבע – זהו המספר של האנשים שהרגו היום, 24 ביולי 2023, ו' באב תשפ"ג, את הציונות.

עילת הסבירות

העילה של שופט היא לב ליבה של הכוח השיפוטי, ההסבר של השופט מדוע החליט כפי שהחליט, היא הגרעין של הרשות השופטת – היא הבלם שאמור לאזן את מרוצת הרשות המבצעת. החוק היום ביטל הלכה למעשה את הפרדת הרשויות וקבע תקדים: הרשות המחוקקת היא הקובעת במדינת ישראל מה יגיד השופט בפסק הדין. אין זה כלל משנה אם זו "עילת הסבירות" או עילה אחרת – עצם ההתערבות של הרשות המחוקקת בגרעין הכוח של הרשות השופטת – גורמת לזה כי למעשה מדינת ישראל אינה דמוקרטיה.

הרעיון ששישים וארבע חברי כנסת סבורים כי מותר להם לקבוע לשופטים מה תהיה החלטתם, היא הבעיה, למעשה היא גזר דין מוות על הפרדת הרשויות. אין ולא יכולה להיות הפרדת רשויות אם רשות מחוקקת מרשה לעצמה להתערב בהסברים ובעילות של הרשות השופטת. החוק למעשה אומר לרשות השופטת – אתם חותמת גומי, אין לכם כוח לאזן אותנו – כל החלטה שלכם שלא תמצא חן בעינינו – אנחנו נחוקק חוק שקובע כי אסור לכם להשתמש בנימוק שהשתמשתם בו.

שהרי המאבק פה הוא בין רשויות, והטענה של אותם שישים וארבע היא שהרשות השופטת בולמת אותם והחוק נועד לשחרר את הבלם. כבר אפלטון ואריסטו ידעו שדמוקרטיה אינה מושלמת, וחמש מערכות הבחירות שעברנו בשנתיים האחרונות מעידות שהדמוקרטיה אינה מושלמת, אבל היא השיטה הטובה ביותר עד כה.

שמעו תושבי ישראל, והאזיני ארץ – ביטול עילת הסבירות היא ביטול הפרדת הרשויות! תושבי ישראל, אל תטעו בכך שיראה שהכול ממשיך ונוסע – את הבלמים צריך כשנגיע למדרון, או אז נגלה שאין לנו בלמים.

הוויכוח על המסרבים להתנדב / משתמטים

אירוניה אינה סתם משהו מצחיק – אירוניה היא מקרה שבו קורה ההפיך ממה שצפוי, לדוגמה מישהו שמתהדר בכישרון כלשהו – ונכשל בדיוק במה שהוא התהדר בו. אז כאן יש לנו את האירוניה: האמת הפשוטה היא כי אכן לאותם אנשים יש כוח שניתן על ידי הצבא, אבל הסיבה שיש להם מלכתחילה את הכוח הזה נובעת מהעובדה שיש פטור מגיוס לחרדים!

אם החרדים היו מתגייסים אז היו מספיק חיילים בקבע ובסדיר, ולא היינו צריכים את אותם מתנדבים מעבר לגיל 47. ההסטוריה של הסדר ההשתמטות של בחורי הישיבות מתחיל ב- 1948 – אבל אז הייתה מכסה של כ- 400. שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, משה דיין, מגביל את הפטור ל- 800 תלמידי ישיבות – בגלל המעמסה הגדולה שהביאה מלחמת ששת הימים בביטחון השוטף. אותו משה דיין מבטל את המכסה ב 1970, ובג"צ מחזיר את המכסה ל-800.

חלק מהמהפך של 1977, וההסכמים הקואליציוניים של מנחם בגין מבטלים את המכסה לחלוטין. ב- 1981 עותר קצין מילואים, עו"ד יהודה רסלר לבג"ץ נגד ההסדר של פטור בחורי הישיבות בטענה כי זה מביא לכך שעל העותר מוטלת יותר חובת מילואים. נשיא ביה"ש העליון, יצחק כהן דוחה את העתירה בנימוק שבג"ץ לא יגרר למחלוקת פוליטית. רסלר לא מוותר וב- 1986 עותר שוב נגד ההסדר. כבוד השופט (כתוארו ב- 1986) אהרון ברק דוחה את העתירה בנימוק שלא הוכח שהסמכות להסדר אינה סבירה (?!).

רסלר לא מתייאש, ופונה שוב ב 1998 לבג"צ. הפעם מצטרפים לרסלר חברי הכנסת רובנשטיין ואורון וכ-15 אלף סטודנטים המשרתים במילואים. הפעם הנשיא אהרון ברק, בראש הרכב של 11 שופטים קובע כי ההסדר אינו חוקי. בין הנימוקים עולה עילת הסבירות, אך יודגש כי בית המשפט העליון מתבסס, בין השאר, על ועדת חוץ וביטחון של הכנסת בראשות חבר הכנסת הרב מנחם הכהן שקבעה כי יש לחזור לשיטת המכסות ולהגביל את מספר המצטרפים להסדר ל 3% מן המחזור. כלומר מי שקובע שהסדר שאינו מוגבל במכסות (של 3%) אינו סביר היא הכנסת – ולא בית המשפט.

אז אלא הזועקים נגד ה"משתמטים" טוענים כנגד המשתמטים כי מדובר במעשה "לא סביר". אכן אנחנו נמצאים במצב של חוסר סבירות קיצוני, מצב אבסורדי: מאפשרים ל 20% ממחזורי הגיוס לא לשרת בצבא – דבר שמביא לכך שהצבא נאלץ להסתמך על אותם פריירים שכן מתגייסים – ליותר זמן. הם נאלצים גם לשרת יותר ימי מילואים בכל שנה, וגם להמשיך ולשרת מעבר לגיל 45-47. כדי שבג"צ לא יגיד לנו את המובן מאליו, שזה לא סביר המצב הזה, הטוענים נגד ה"סרבנות" מבטלים את עילת הסבירות, אבל דורשים שהסובלים מאותה אי סבירות ימשיכו לשאת בתוצאות המעשה הבלתי סביר! ואבא שלי אומר שזה יכול היה להיות מצחיק, אם זה לא היה כל כך עצוב.

"דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבלי, בבא מציעא ל ע"ב)

בימים אלה, בין המצרים, בין י"ז בתמוז ל ט' באב, נזכרים אנו בחורבן הבית – ואומרים אנו כי שני הבתים הקודמים שלנו חרבו משנאת אחים. רבי יוחנן מפנה את האצבע המאשימה אל ההנהגה, אל רבי זכריה בן אבקולס – שהיה למעשה הרשות המבצעת והשופטת של היהודים (אז בעת ההיא לא הייתה רשות מחוקקת – שהרי החוק הוא הדין הדתי). אז בהמשך לציטוט שלעיל, נשאלת השאלה הרטורית – ומה ציפו שידונו על פי דין הגויים ("דיני דמגיזתא לדיינו?")? ומשיב על כך רבי יוחנן "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבלי, בבא מציעא, ל' ע"ב).

ההסבר המפורט מגיע בסיפור על קמצא ובר קמצא – ולמרות הסכסוך הקשה בין שני אלא רבי יוחנן מפנה את האצבע המאשימה, כאמור, למנהיג, לרבי אבקולס: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (בבלי, גיטין, נ"ו ע"א). שהרי סכסוכים בין אנשים תמיד היו ויהיו, תפקיד המנהיג היא לאחות ולפייס ולהוביל ביחד למטרה – לא להגביר את האיבה והיריבות. ולא נותר לי אלא לסיים ממשלי כ"ח (יג-יד), שגם רבי יוחנן מפנה לשם במסכת קמצא ובר קמצא (רבי יוחנן מפנה רק לפסוק השני, יד):

"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ    וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם.

אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד    וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה."

פורסם בקטגוריה זכויות חוקתיות, כללי | סגור לתגובות על היום בו מתה הציונות

הגידו כן לנשיא

פורסם בתאריך 16/03/2023 מאת The Oraculi

עכשיו, כל 120 חברי הכנסת לפתוח פה גדול ולהגיד כן לנשיא. ככה כמו שזה.לא (רק) אני אומר את זה, זה כתוב לנו ב"נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים", אתם נפתחת מגילת העצמאות.

דוגמאות? בבקשה:

דברים ט"ז: יח "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. יט לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ."

אחת מהמצוות היחידות שרשום מה הגמול על קיומה. גם מי שאינו עילוי בתורה, יכול להבין משמעות "לא תכיר פנים". לא, לא כתוב שרים ולא כתוב מלכים ולא שליטים – שופטים!

והנה עוד דוגמה,

"רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פ"א דף ו, ב)

ביצוע  – זה פשרה. כן השלום חשוב יותר מהמשפט ומהאמת  – שאצל היהודים שאל שלושה מהי האמת, קבל שמונה תשובות וכולן אמת לאמיתה. אך השלום חשוב יותר.

רגע עוד לא הגענו לחורבן הבית, ולמקרה קמצא ובר קמצא שבגינו חרבה ירושלים:

"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו." (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, ע"ב)

רבי יוחנן תולה את החורבן ב"ענוותנותו" של בן אבקולס, שהיה הכהן הגדול בעת ההיא – שהעדיף להקשיח את ליבו, במקום לבחור בשלום – והוא נפל ברעה.

ולסיום, אין לי אלא להזכיר את סיפור קורח:

דברים ט"ז: [ג] "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה. [ד] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו."

ואז גם להזכיר שהסיפור הזה לא נגמר טוב, אותם אלו הטוענים כי השופטים מתנשאים על קהל ה' – נגמר ברעידת אדמה ומגפה.

ואסיים בדבריו של אחד העם (https://benyehuda.org/read/2097):

"המכניקא מלמדת, כי שני כוחות של תנועה שאחד מהם פונה, למשל, למזרח והשני לצפון, כשהם באים כאחד, הם מולידים תנועה בינונית, שאינה פונה לא לכאן ולא לכאן, אלא הולכת באמצע. בזמן שהיו בני אדם רגילים ליחס כל תנועה לרצון מניע, היו אולי מפרשים גם את החזיון הזה כאלו עשׂו שני הכוחות המקוריים פשרה ביניהם ומרצונם הטוב באו לכלל הסכמה, שיסתפק כל אחד במועט, כדי לתת מקום גם לחברו. אבל עכשיו, שאנו מבחינים בין תנועה רצונית למכנית, הרי אנו יודעים, כי לא בדעת ורצון מולידים פה הכוחות המקוריים את ‘פשרתם’, כי אם, אדרבא, כל אחד מהם עושׂה רק את שלו, משתדל לבלי לזוז ממהלכו אף כמלוא נימה, אלא שמן ההשתדלות הזאת עצמה של שניהם יחד יוצאה ממילא תנועה שלישית, ממוצעת, שאינה מתאימה בשלמוּתה לא לזה ולא לזה." (כהן ונביא, תרנ"ג, 1893).

אז קדימה, הגידו כן לנשיא!

 

פורסם בקטגוריה זכויות חוקתיות | כתיבת תגובה

ליבה תמורת לב

פורסם בתאריך 15/10/2022 מאת The Oraculi

אני בעד העסקה הבאה: החרדים ילמדו ליבה ובתמורה החרדים ילמדו משנה ותלמוד כחלק מהלימודים בכל בתי הספר: ליבה תמורת לב.

רגע, לנשום! כן, ההצעה היא לימודי ליבה במערכת החינוך החרדי בתמורה לכך שהטובים שבתלמידי החינוך החרדי יזכו למצוות "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו' 7) וילמדו במערכת החינוך הכללית משנה ותלמוד.

הרעיון התחיל להתבשל, תרתי משמע, במוחי לאחר שבתקופה האחרונה יוצא לי להיות יותר ויותר בלוויות. אין כאן איזה סוגיה מיסטית – מורבידית, אלא פשוט עניין של גיל: רב ההורים של חברי בני גילי, הינם בגילאי 80-90 שיבדלו אלא שבחיים – לחיים ארוכים, בריאים וטובים. אני נעצב אל ליבי בכל פעם שבלוייה של הורה של חבר מהיסודי או מהתיכון, בעודי עומד בשמש הקופחת, אני מגלה שהיתום הטרי נתקל ב"קדיש" בפעם הראשונה בחייו. הטעות של ראש הממשלה לפיד בנאומו בטקס האזכרה למלחמת יום-כיפור, ממנה ניכר שאף לא אחד בסביבת ראש הממשלה – היה מודע לכך שאין מניחים תפילין, לא בימי שבת ולא בימי חג (יום כיפור תשל"ד, 6/10/1973, חל ביום שבת) – היא שגרמה להוצאת הרעיון על הכתב.

ליבה תמורת לב יכולה לתת פתרון לשתי סוגיות: מצד אחד מערכת החינוך שלנו זקוקה נואשות למורים. על פי משרד החינוך התחלנו את השנה עם מחסור של כ-6,000 מורים. בממוצע חסר 1.5 מורים לכל בית ספר. אין מדובר רק בכמות, מערכות החינוך בכל העולם מתמודדות עם השאלה מה צריך ללמד או מה מטרת החינוך. אין מדובר בעניין זניח, ילדים שהתחילו השנה כיתה א' ישתחררו מהצבא (אם לא נשמיד את כדור הארץ קודם במלחמות גרעיניות…) ויגיעו לאזרחות בשנת 2045 לערך. רק לצורך השוואה, בוגרי 12 שנות לימוד ושלוש שנות שירות של היום (אוקטובר 2022), התחילו כיתה א' כחודשיים בלבד לאחר שה- iPhone הועמד למכירה (יולי 2007). אין לי ספק שתריסר השנים מול לוח וגיר (בסדר, "התקדמנו", לוח וטוש מחיק) לא הכינו מספיק טוב לחיים של היום, שהכול מתווך לנו דרך הטלפון החכם.

גם בצד השני המצב לא מזהיר. אחוז החרדים מכלל האוכלוסייה גדל מקום המדינה. גם אם ניקח בחשבון את המחקר של נחום בלס ממכון טאוב, שבניגוד ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה שחישבה ומצאה כי אחוז החרדים יגיע עוד שלושים שנה ל 35% מהאוכלוסייה, סבור המחקר של מכון טאוב שאחוז החרדים יגיע רק ל-26% – עדיין מדובר באחוז גדול מידי כדי שלא ישתלבו במעגל העבודה. דרך אגב המחלוקת נובעת מהעובדה שמכון טאוב מצא שחלק ניכר מהאוכלוסייה החרדית עצמה שולחת את בניה ללמוד בבתי ספר ממלכתיים וזאת כדי לתת להם ליבה. אין לי ספק שהחרדים ישתלבו בשוק העבודה, ולשם כך עליהם ללמוד ליבה. לא מכיר היום עבודה שאינה דורשת עבודה עם מחשב. חברי הקיבצניק, נוהג קומביין – ומערכת הבקרה והניהוג של הקומביין מזכיר תא טייס – ולא ניתן להפעיל אותו ללא ידע בסיסי באנגלית, והבנה בסיסית בהפעלת מחשבים.

אבל, יאמר מיד הקורא, מי ייתן לנו כי ליבה תמורת לב אכן תעזור בפתרון סוגיות אלו? אפילו דני סנדרסון בשירו "הלא נודע" טען: "תנסו לדמיין אותנו; עוד שנים רבות; לא פחות מסובך לקבוע; מה יהיה עוד שתי דקות".

אני מחופש ל JR

אני מחופש ל JR

אתחיל עם הצד החילוני, שאני חלק ממנו. אני חוותי את לימודי המשנה והתלמוד כלימודי לוגיקה. הרב ספקטור, שהיה הרב של קהילת נצח ישראל באשקלון (קונסרבטיביים), התחיל כל חוג טיסנאות (הרכבת דגמי מטוסים מבלזה) בחמש דקות של סוגיה תלמודית. אני עד היום זוכר את "שניים אוחזין", "שור מועד", "עני מהפך בחררה" וכמובן את "תנורו של עכנאי". אינני מתלמידי חכמים, ואני חושב שבמצטבר בליתי פי מאה יותר זמן מול "דאלאס" ו- "צוות לעניין" מאשר בחוג טיסנאות – והלימוד היה רק חמש דקות משעתיים. בדיעבד, החמש דקות האלה לימדו אותי לוגיקה. בדיעבד, החמש דקות האלה לימדו אותי שגם חז"ל התווכחו בינם לבין עצמם. בדיעבד החמש דקות האלה לימדו אותי תרבו של ויכוח, הבאת דוגמאות לצורך שכנוע הרעיון שלי. בדיעבד החמש דקות האלה לימדו אותי הרבה יותר מאשר צפייה ב"דאלאס" – למרות שהיה פורים שהתחפשתי ל- JR וכמו כל העולם רציתי לדעת מי ירה בו והיום אני זוכר במעומעם שהיו סדרות כאלה.

על פי המשרוקית של גלובס, בתחילת 2021 היו בישראל 96 אלף אברכים. יש סבירות מאוד גבוהה שאפשר למצוא ביניהם 6,000 – 7,000 שטובים מספיק ללמד משנה ותלמוד גם בזרם הממלכתי והממלכתי – דתי וזאת תמורת משכורת. אפשר אפילו, לדעתי, למצוא 12,000 כאלה, ושיעבדו בחצי משרה כמורים ויהיו חצי משרה תלמידים. חלק מהעסקה יהיה לקבוע כללי מסגרת כמו כמה שעות בשבוע, באיזה כיתות ומה יכנס לתוכנית הלימודים ומה לא. לעניות דעתי, בנושאים אלא יהיו הסכמות ולא צריך יום לימודים ארוך לצורך זה שנאמר "משה קיבל תורה מסיניי, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה." (מסכת אבות, פ"א א).

היתרון לתלמידים יהיה שהם יזכו ללמוד כיצד מתווכחים, כיצד מביאים טיעונים לשכנע את הצד השני, כיצד מכריעים – וגם יגלו שיש ויכוחים שלא הוכרעו ואנו עדיין מתווכחים עליהם – כמו סוגיית סידור 4 הפרשיות שבתפילין – האם לפי שיטת רש"י או לפי שיטת רבינו תם.

אבי מניח תפילין בכותל

אבי מניח תפילין ביום חול

היתרון לחרדים בליבה תמורת לב יהיה בכך שילמדו ליבה, ואז יוכלו להשתלב בשוק העבודה המודרני. אני מודע לעובדה שהיתרון הזה הוא טוב לכלל הציבור. אבל מאחר שהחרדים היום כחמישית מהאוכלוסייה בישראל, אז אין באמת ברירה. החלופה תהיה שהם יהיו כאבן ריחיים על צוואר כולם – דבר שיגרום לכולם לשקוע. תחשבו על זה כספינה בה חלק לוקחים חלק בהשטת הספינה, בהטענת סחורות בנמלים ובשאר הדברים הזקוקים להשטת הספינה, שמירתה והזנת האנשים עליה. יש קבוצה שאינה משתתפת בכל הפעילויות האלה. כל עוד מדובר בקבוצה קטנה, הרי שאפשר לה לספינה להפליג ושיהיה די הספקה לכל המפליגים בה. אך אם הקבוצה שאינה מסייעת בהשטת הספינה גדלה, הקבוצה הפועלת לא תספיק וכל האנשים בספינה ירעבו ללחם והספינה עלולה להינזק מבלי שיהיה די ידיים מתקנות והספינה תשקע. שנאמר "לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (שמות י"ג 5).

אבל, יאמר מיד הקורא, מי ייתן לנו כי החרדים יסכימו לליבה תמורת לב? כאן קטונתי, ובאמת נקודת מבטי היא נקודת מבט חילונית ולא חרדית, אבל.

שני הציטוטים לעיל מהתורה (משמות ודברים) הן מהפרשיות הכתובת בתפילין. סך הכול בתפילין יש ארבע פרשיות קצרות, 350 מילים בכל ארבעתן. בכל פרשה ופרשה מהארבע מופיע עניין הלימוד והחינוך לילדים: בראשונה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", בשנייה "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו", בשלישית " וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" וברביעית "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם". צא ולמד כי חשיבות גדולה מאוד יש בתורה שלנו על הלימוד, החינוך והשינון לדור הבא "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא 21). אז יכול להיות שהם יהיו מעוניינים בקיום המצווה החשובה הזו. שווה לנסות, כי כמו שדוד שלי תמיד אומר לי: את ה"לא" כבר יש לנו, ננסה אולי נקבל ליבה תמורת לב.

אולי, אפילו, יכול להיות – מצב שבו שימוש במחשב ללימוד משנה ותלמוד ישפר את יכולות הלימוד, גם של התלמוד והמשנה? ובא לציון גואל.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

זו הדרך לקבל החלטות בנושאי הקורונה

פורסם בתאריך 02/12/2020 מאת The Oraculi

צריך להקים שתי קבוצות: קבוצת רחובות בראשות יונה עדת וקבוצת חיפה ברשות דן שכטמן. בכל קבוצה יהיה נציג אחד מכל אחד המשרדים הבאים: בריאות, אוצר, חינוך ופנים – סה"כ 5 קולות בכל קבוצה. הנציגים צריכים להיות מדרג בינוני ומטה. כמו כן ראוי שנציג משרד הבריאות יהיה רופא בהכשרתו ונציג האוצר רו"ח או כלכלן. נציג משרד החינוך היה בעברו מנהל בית ספר וממשרד הפנים מישהו שהמומחיות שלו זה רשויות מקומיות (ולא מעברי גבול או משהו אחר שמשרד הפנים אמון עליו).

לכל קבוצה יהיה שבועיים להגיע למתווה כאשר דיוני הקבוצות יהיו חסויים, ולכל קבוצה יצוותו יועצים ללא זכות הצבעה: איש יח"ץ או פרסום, עו"ד ממשרד המשפטים או מהפרקליטות, ושפיון (מרגל) של הקבוצה השנייה. המתווה צריך להיות בקנה אחד עם איש יח"ץ: כלומר ניתן למכור את המתווה לציבור. המתווה יהיה מוכן להעברה כחקיקה או כהוראת שעה (לשם כך הייעוץ המשפטי). תפקיד השפיון להביא לדיוני הקבוצה את עקרי המתווה של הקבוצה השנייה ולהיות "פרקליט השטן" לקבוצה בה הוא יועץ.

לאחר שיש שני מתווים  – רק היועצים, איש היח"ץ, עוה"ד והשפיון  – שלהם לא הייתה זכות הצבעה בדיוני הקבוצות – אלא רק יעוץ – יציגו בפני ועדת הקורונה את המתווים. ההחלטה צריכה להיות בינארית: מקבלים את מתווה רחובות או את מתווה חיפה.

מי שמכיר את הכתיבה שלי מיד יבחין כי יש כאן שינוי ניכר, אני אף פעם לא צולל ישר למסקנות, אלא מביא את הרקע התאורטי, מביא דוגמאות מהעבר אולי אפילו איזה סיפור. הפעם התחלתי דווקא עם התחלס, ומי שנשאר לקרוא וזה מעניין אותו אז הינה הסבר קצר על ה"למה" רק ככה נגיע לאיזה קבלת החלטות סבירה ולא כאוטית: לנו כקבוצה של בני אנוש הרבה יותר קל לקיים החלטות בינאריות של כן ולא. רב הנהגים לא יחצו צומת באור אדום – גם בשתיים בלילה בצומת בכביש נידח כי זו החלטה בינארית של אסור ומותר. לעומת זאת רב הנהגים כן יעברו את המהירות המותרת כי זה החלטה של מינון, שיש בה מדרג ותלויית נסיבות (בעיר 50 קמ"ש בכביש שש 110 קמ"ש).

זו הסיבה שצריך שתי קבוצות, שני מתווים וזהו. קבלת ההחלטה צריכה להיות בין שתי אפשריות בלבד או מתווה רחובות או מתווה חיפה – יהיה קל יותר לקבל החלטה, קבלת ההחלטה לא ייקח שבועות, כמו שזה לוקח היום כשלכל אחד יש מה להוסיף או להוריד או סתם להגיד. באופן כזה יהיה קל יותר גם לציבור לקיים אותה. זה המתווה וזהו. הבחירה של ראשי הקבוצות הינה של שני זוכי פרס נובל – מהאקדמיה. הם לא יושפעו ממה יחשבו עליהם בקלפי, אבל בהחלט הם לא יחתמו על מתווה שהם יהיו סבורים שהוא אווילי.

שאר אנשי הצוות צריכים להיות מקצועיים, כאלה שאין להם כבר אג'נדה פוליטית. חשוב מאוד שהמתווה יהיה כזה שאפשר יהיה "למכור" אותו לציבור. כל איש יח"ץ הגון היה אומר לכם שהרעיון של פתיחת בתי הכנסת והכנסת כמות מתפללים לפי מספר הדלתות, מספר החלונות והשטח במ"ר – הינו רעיון שלא ניתן "לשווק" אותו. כך גם הצורך בעורך דין נובע מהעובדה שהמתווה צריך להיות שפיט ואכיף : לנסח את המתווה בצורה כזו שניתנת לאכיפה – שלא יהיה במתווה "תחשבו מחשבות חיוביות" לדוגמה.

השפיונים חשובים מאוד, מאחר ודיוני הקבוצות הינם חסויים – חשוב שיעבור מידע בין הקבוצות. נניח שיש לקבוצה אחת רעיון טוב מאוד – של חובת עטיית מסכות, ומשום מה הקבוצה השנייה לא חשבה עליו – תפקיד השפיון להעביר את המידע לקבוצה השנייה שהרעיונות הטובים יהיו בשני המתווים. מצד שני  תפקיד נוסף של השפיון יהיה להכריח את הקבוצה "להתווכח" עם הקבוצה השניה, כאשר השפיון יהיה הדובר שלה.

קבלת החלטות היא תהליך, ואין לאף אחד מונופול על החלטות טובות, כלומר הטענות כי היו צריכים לקבל החלטה כזו או אחרת, זה חוכמה שבדיעבד שלא ממש עוזרת. החוכמה היא לבנות תהליך כזה שיעלה את הסיכויים לקבל החלטה נכונה – ולא פחות חשוב – לבצע את ההחלטה כפי שהתקבלה. אין באמת משמעות לקבלת החלטה, שהיא נכונה וטובה, של "ממחר אני מפסיק לעשן" אם בפועל למחרת אני מעשן!

בריאות ואריכות ימים לכולם.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

"ואהבת לרעך כמוך" ולא "כוח, כבוד וכסף"

פורסם בתאריך 24/10/2020 מאת The Oraculi

בשנת 1998 נסעתי לעבוד בבנק OCBC בסינגפור לצורך הכנות כנגד באג אלפיים. בבניין בו גרתי "פרלבנק", כמו בסדרה הטלוויזיונית מלרוז פלייס, הייתה ברכה, אך "פרלבנק" הינו בניין עגול בן כשלושים קומות וכחמש עשרה דירות בכל קומה כשהכניסה פונה למעגל הפנימי (קצת יותר אנשים ממלרוז פלייס).

הקדשה מהנזיראחר הצהרים אחד בעודי שוחה הרגשתי טפיחות חזקות על הכתף – ומישהו סימן לי לצאת מהברכה. הסתבר כי יש בסינגפור בברכות ציבוריות מערכת התרעה מפני סופת ברקים, וכי נשמעה אזעקה כזו, ואני לא הייתי מודע לכך. הסתבר שלבחור שהציל אותי (בטח מקנס יקר) קוראים גיסן גולהו וכשנפגשו בקצה השני של המלתחות מיד ראיתי כי הוא נזיר בודהיסטי. אמרתי לו תודה והזמנתי אותו לקפה ושקענו בשיחה עמוקה (לי אישית הייתה תחושה כאילו נפגשנו כבר פעם והשיחה התחילה מהנקודה בה היא נפסקה לפני שנים!). עכשיו אני אשאיר את הקורא במתח מדוע בחרתי להתחיל בסיפור האישי שלי.

הדבר הראשון שיש לעשות בקבלת החלטות הוא להגדיר מה הבעיה שההחלטה צריכה לפתור. לניסוח ומסגור (framing) הבעיה יש חשיבות רבה. טברסקי וכהנמן הוכיחו זאת במחקר שערכו ב- 1981. באופן מפתיע הם השתמשו במחקר בדוגמה של an unusual Asian disease.

הם הציגו בפני שתי קבוצות של נחקרים את הסוגיה הבאה:הממשלה נערכת להתפרצות מחלה אסיאתית לא רגילה כאשר הנזק הצפוי 600 הרוגים. לקבוצה הראשונה נאמר שיש לממשלה שתי תוכניות.

תוכנית א: אם יפעילו את תוכנית זו 200 איש ינצלו.

תוכנית ב: אם יפעילו את תוכנית זו הסתברות של 1/3 (שליש) ש- 400 איש ינצלו והסתברות של 2/3 (שני שליש) שאף אחד לא ינצל.

ולחברי הקבוצה ניתן להחליט איזה מהתוכניות על הממשלה להחליט. 72% בחרו בתוכנית א' על פני 28% שבחרו בתוכנית ב'

עכשיו טברסקי וכהנמן אמרו לקבוצה שניה, שדומה במאפיינים לקבוצה הראשונה, שיש לממשלה שתי תוכניות.

תוכנית ג: אם יפעילו את תוכנית זו 400 איש ימותו.

תוכנית ד: אם יפעילו את התוכנית הזו הסתברות של 1/3 (שליש) שאף אחד לא ימות והסתברות של 2/3 (שני שליש) שכל ה 600 ימותו.

וכאן הייתה ה"תגלית" של טברסקי וכהנמן – בקבוצה השנייה 78% בחרו בתוכנית ד', לעומת 22% בלבד שבחרו בתוכנית ג'. הלכה למעשה תוכנית א' וג' זהות בתוצאה שלהן וכך גם תוכניות ב' ו-ד', אז איך יש שינוי כזה גדול. המסקנה היא שזה אך ורק בגלל הניסוח: רב גדול יותר נרתע מלבחור תוכנית שבוודאות הורגת 400 איש אבל רב גדול יסכים לבחור באותה תוכנית שמצילה 200 איש.

וזה מחזיר אותי לידידי גולהו, הנזיר – בשיחות התברר לי שבין הדת היהודית ובין הדת הסינית והדת הבודהיסטית יש המון קווי דמיון (וספר שקבלתי מגולהו עם ההקדשה לעיל קצת שופך על כך אור). הסינים חוגגים את ראש השנה בסביבות פברואר – גם להם החודשים לפי הירח עם התאמות לשנת השמש, כמו הלוח העברי. אפילו השתתפתי ב"תשליך" סיני: במקום פירורי לחם יש להם מעין שטרות מנייר אותם אתה מכניס לכיסים ומרוקן לתוך מדורות מיוחדות. אחת המסקנות שגולהו אמר לי שלדעתו כל הדתות בעולם נועדו להביא את האנושות למצב טוב יותר – וכול הדתות למעשה מפעילות את הרעיון של "ואהבתה לרעך כמוך" (גם בדת ההינדו מופיע הכלל – "אין לעשות לזולת מה שאדם אינו רוצה שיעשה לעצמו. זוהי 'הדרך הנכונה לחיים' "). ומי שלא עושה כך פשוט ניסח את המטרה של הדת לא נכון.

אז מי שאומר שהמטרות שלו הן צבירת כוח, כבוד וכסף, צריך להבין שהמטרות שלו מנוסחות בניגוד לרעיון הבסיסי בתורה: גם צבירת כוח וגם צבירת כבוד משמעותם לעשות לרעך מה ששנוא עליך שהרי גם צבירת כוח וגם צבירת כבוד הם על חשבון מישהו אחר – מישהו שיאבד מכוחו למול כוחך, מישהו שיאבד מכבודו כדי לכבד אותך. גם צבירת כסף, כמשאב המסמן בחברה בה אנו חיים כבוד וכוח -משמעותו זהה. האגדה מספרת שכאשר ניגש גר להלל וביקש ממנו ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת אמר לו "דעלך סני – לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (משמעות מה שעליך שנוא, אל תעשה לחבריך, זו כל התורה כולה – כל השאר פרשנות – לך ולמד את הפרשנות). עכשיו אם הניסוח (ה-framing) לחרדים היה כזה שאומר שזה שאתם מפרים את החלטות של ועדת הקורונה אתם למעשה עושים את מה ששנוא עליכם לנו, ואתם גורמים למתים אצלנו: אם כך היינו מנסחים את המטרה, אולי היינו מצליחים לעמוד בהחלטות שהתקבלו בוועדת הקורונה.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

אין אחריות ללא סמכות

פורסם בתאריך 01/10/2020 מאת The Oraculi

חכמי חלם

דודי הביא לי בילדותי תקליט, ובו מקריא יוסי בנאי זצ"ל את מעשיות חכמי חלם. משום מה בימים האחרונים נזכרתי באחת מהן:

ראו החלמאים שימות החורף ממשמשים ובאים – ומה יעשו כדי שלא ימותו מקור? ישבו חכמי חלם, ישבו וחשבו, ישבו והתווכחו, שבעה ימים ושבעה לילות והחליטו לבנות לעצמם תנורים. אך אויה, אבוי, אללי, אין טיט וסיד אין ממה יבנו תנוריהם? שוב ישבו חכמי חלם, שבעה ימים ושבעה לילות, ישבו וחשבו, ישבו והתווכחו והחליטו שיבנו תנוריהם מחמאה ומיד יצאו לצבור חמאה לשם בניין תנוריהם. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם: חלמאים, שמא תימס החמאה? נבהלו החלמאים והתכנסו וישבו שבעה ימים ושבעה לילות, ישבו וחשבו, ישבו והתווכחו והחליטו שיקיפו את כל העיר גדר של חוטי ברזל ולא יכנס הקור אליהם! בו ביום הקיפו את חלם כולה גדר של חוטי ברזל. למחרת השכים ראש-החכמים, יצא מביתו ניגש לגדר והוציא את ידו אל מחוץ לגדר ומיד נרתע לאחוריו: "אוי, כמה קר שם בחוץ!"

ביזור אמתי = האצלת סמכויות

אם המנהל לא משחרר את הסמכות, אין גם אחריות!

הבעיה הישראלית: אנחנו לא אוהבים לשחרר את הסמכות. כל מנהיג/מנהל חייב להבין כי אין אחריות ללא סמכות. כל עוד הפרויקטור לא מקבל סמכות לפעול, אלא רק אחריות – כשהסמכות נשארת אצל ראש הממשלה, הכישלון ידוע מראש. שורש הכישלונות שלנו טמון בכך שהמנהל/ראש ממשלה/המפקד – "המצ'ו הישראלי" – חייב להשאיר אצלו, קרוב לחזה את הסמכות ומעביר רק את האחריות לכפופים לו – וזה פשוט לא עובד.

בואו ניישר קו: ניהול הוא תהליך של הנהגה והובלה של ארגון, תוך שימוש במשאבים השונים העומדים לרשות הארגון – לעבר מטרה או מטרות. מדובר בתהליך שחייב להיות מורכב מארבעה פעולות אשר המנהל חייב לבצע באופן חוזר – רפטטיבי (לפני כמאה שנים חשבו חמישה, אך הוסכם כי תפיסת הפיקוד אינה חלק מתהליך ניהולי):

הפעולה הראשונה היא התכנון: בפעולה זו יש להגדיר מה המטרה או מהן המטרות אליהן רוצים להגיע. כמו בתהליך קבלת החלטות ההגדרה של המטרות היא קריטית ומהן נגזרות האסטרטגיה וקביעת צעדים לפעולה. כל עוד אין תרופה או חיסון לקורונה המטרה צריכה להיות שמערכת הבריאות תוכל לטפל בחולי הקורונה מבלי להגיע לקריסת מערכות. האסטרטגיה יכולה להגיע משני צידי המשוואה. מצד אחד להקטין את מספר החולים בו-זמנית במחלה ומצד שני להגדיל את ההספק שמערכת הבריאות מסוגלת לטפל.

הפעולה השנייה היא ארגון (מלשון סידור): ספירת מלאי, השגת אמצעים ומשאבים נוספים וארגונם וסידורם כך שיוכלו לפעול בשיתוף פעולה. הדגש הוא על המשאב האנושי, כולל קביעת היררכיית פעולה (תעדוף), מי רשאי לנצל איזה משאבים. כמה חולים יש, איך אפשר להקטין את מספרם בו זמנית, כמה חולים מערכת הבריאות מסוגלת לקלוט בזמן נתון (בחלוקה לפי קושי המחלה) וכיצד ניתן להוסיף למערכת הבריאות עוד תפוסה.

וזה מביא אותנו לשלב השלישי שהוא ההנהגה וההובלה: הובלת המשאבים בארגון (בעיקר משאבי האדם) לעבר המטרות שהוגדרו ובהתאם לאסטרטגיה שהוגדרה. וכאן נכנס הרעיון של ביזור סמכויות. מנהיג טוב, מנהיג אמתי – מעביר את הסמכות לביצוע לכפופים לו. אין אדם שטוב בהכול. מנהל טוב יודע לזהות מי מהכפופים לו מתמחה ומאציל אליו את הסמכות לביצוע ומשאיר אצלו את הבקרה בלבד. אף אחד, מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל לבצע אם הסמכות נשארת אצל המנהל. זאת הסיבה שדוויט אייזנהאואר קיבל להיות מפקד העליון של כוחות הברית במבצע הפלישה – כי הוא ידע להאציל סמכויות וגם ידע לדרוש אותם – איזנהאואר התעקש, תוך איום בהתפטרות, לקבל פיקוד מוחלט על כל כוחות האוויר הבריטיים, למורת רוחו של צ'רצ'יל. גם בתוך צבא ארה"ב הוא נלחם באדמירל קינג שסירב להקצות חלק מאסדות הנחיתה למרותו וסמכותו של איזנהואואר.היה ברור לכולם כי כמו שהסמכות אצלו, כך גם האחריות, ואיזנהואואר התכוון לקחת את אשמת כישלון מבצע הפלישה על עצמו – ועצמו בלבד. (כפי שעולה ממסמכים הסטורים של צבא ארה"ב). אין ערובה כי האצלת סמכויות בהכרח תביא לעמידה ביעדים ובמטרות, כך היה בתוכנית לבנות שני נמלים צפים מיד בתום הפלישה לנורמדי – נמלי תות עץ (Mulberry Harbour) אך אחד מהם (זה שבחוף אומהה) נהרס מסערה תוך שלושה ימים. עדיין מפקד הנמל, מאחר והיה לו הסמכות והאחריות, הצליח להוריד ישירות לחוף אומהה פי שלוש ציוד מאשר בנמל שנותר.
השלב הרביעי הוא שלב הבקרה: יש לקבוע מהם המדדים להצלחה ומנהל טוב נמצא עם היד על הדופק – האם הארגון נמצא בכוון הנכון. ושוב כאשר המנהל עסוק במלחמת "כבוד" על סמכויות, הוא לא באמת מבצע בקרה. המנהל הטוב חייב להישען אחורה ולבחון האם הארגון עומד ביעדים. זה בדיוק ההבדל בין הצמדים אשכול-רבין במלחמת ששת הימים (אשכול היה שר הביטחון עד שבוע לפני המלחמה) לבין דיין-דדו במלחמת יום-כיפור. דדו שהבין כבר ב- 5 באוקטובר כי עומדת לפרוץ מלחמה ביקש מדיין לגייס מילואים ולהנחית מכה מקדימה. איך הייתה נראית מלחמת יום כיפור לו הייתה לדדו גם הסמכות ולא רק האחריות?

תפקיד המנהיג הוא לקבוע יעדים ומטרות. בעידן הקורונה כולם כבר מבינים שזה עניין פשוט מאוד: המטרה, כל עוד אין תרופה ואין חיסון, היא דו-ראשית: להקטין את מספר החולים – בעיקר החולים קשה והמונשמים – לרמה כזו שמערכת הבריאות תוכל לטפל בהם. מצד שני להגדיל את התפוקה שמערכת הבריאות מסוגלת לטפל בחולים קשה ומונשמים (זה לא רק מיטות – אלא גם צוותים רפואיים). תפקיד המנהיג הוא לאפשר לאנשים תחתיו לפעול – לתת גם סמכות ולא רק אחריות. אין זה משנה אם זה יהיה פרופ' גמזו או פרופ' ברבש או פרופ' כהנמן (זוכה פרס נובל) הם יכשלו אם לא תינתן להם הסמכות. זה ייכשל אם ישאירו את הסמכות לקבוע כמה אנשים יהיו בתפילה או בהפגנה בידי ראש הממשלה או חבר כנסת כזה או אחר. הסגר דומה לגדר חוטי הברזל נגד הקור של חלם, וזה לא משנה כמה זמן ישבו חכמי חלם בישיבות. זה לא פרופ' גמזו שנכשל, וזה לא אנחנו האזרחים שכשלנו – הכישלון הזה רשום על המנהיג, שלא ידע להאציל סמכויות.

"גבירותי ורבותי, אם יש כאן אדם הסבור, כי הדברים, שאני מרצה לפניכם, נאמרים מתוך שנאה מפלגתית, הרי מצטער אני על צרוּת־מוֹחין זו, על צרוּת־המוֹחין שאינה מסוגלת להבין, כי עדיין יש בינינו חולמים תמימים כאלה, הרואים לנגד עיניהם מטרה ציונית, חזון גדול, והם תובעים כאן, בקונגרס־יובל זה, שאם אנשי ההנהלה אינם מסוגלים להלחם לדבר־מה, הרי, לפחות, אל־נא יפריעו הפרעה שיטתית."(מתוך נאום בקונגרס הציוני ט"ו –  "שורש הכשלון – בהנהלה",נאם זאב ז'בוטינסקי,תרגום מגרמנית בנימין אליאב, 1927)

פורסם בקטגוריה ניהול | כתיבת תגובה

להתראות כיתה א – שלום אתר רמה אחת

פורסם בתאריך 24/09/2020 מאת The Oraculi

אגדה אורבנית מספרת שבסינית המילה משבר היא הלחם של שתי מילים: סכנה והזדמנות. (ואני חושב שזה קצת כמו בסרט "לארי קראון" כשטום הנקס כלארי קראון אומר לגוגו אמבתה-רו כטליה שהקעקוע שהיא עשתה הוא לא מה שהיא חשבה אלא "רוטב סויה"). עדיין הרעיון שבמשבר זה זמן טוב –  "הזדמנות" – לעשות שינוי מביא אותי למחשבה הבאה:

אולי משבר הקורונה וסגירת מערכת החינוך והעובדה שהקורונה עומדת להישאר איתנו – זה הזמן הטוב ביותר לשינוי מערכת החינוך? אכן התשובה לטעמי חיובית: זה זמן טוב לשינוי – ושינוי מהותי – לא לצאת ידי חובה על ידי העברת הכיתות הפיזיות לזום. רגע לפני שחושבים על שינוי  – חשוב לדעת מה אנחנו, כחברה, רוצים מחינוך הדור הצעיר.

מטרות מערכת החינוך

המטרה העיקרית של מערכת החינוך היא להפוך את התינוקות לאנשים המסוגלים לחיות בקהילה – חיברות או סוציאליזאציה. אם בימי הביניים אדם ממוצע שנולד במרכז אירופה פגש במשך כל חייו כאלף איש, הרי היום אותו אדם פוגש אלף איש בטיול בן כמה שעות למרכז קניות גדול. רק מאה שנה לאחור הצהיר לנין (1919) שהמטרה ב"ה" הידיעה של הממשל הסובייטי היא להכחיד את האנאלפביתיות מרוסיה, כשמפקד אוכלוסין של סוף המאה התשע-עשרה גילה כי ברוסיה פחות מ-30% יודעים קרוא וכתוב.

חשוב להבין שהמטרה של מערכת החינוך נשארה זהה למטרה של מערכת החינוך מלפני מאה שנה – השינוי הוא בחברה החיברות של לפני מאתיים שנה אינה החיברות של היום. כשהקימו את מערכת החינוך כפי שאנו מכירים אותה היום, החברה באותם מקומות הייתה תעשייתית ולכן לימדו את התלמידים בעיקר קרוא וכתוב ומתמטיקה. הרעיון היה שממערכת החינוך יצאו עובדים לתעשייה: ומכן נבעו כיבוד המורה וציות לפקודותיו, הישיבה בשעות הלימוד בשקט בכיתה ולהגיע לבושים בתלבושת אחידה – כך גם בעבודה, כיבוד וציות לבוס, מנהל העבודה, בשעות העבודה עסוקים רק בעבודה ומגיעים בבגדי עבודה. דמינו לעצמכם את כורי הפחם או עובדי בתי החרושת: הם היו צריכים קצת קרוא וכתוב וקצת חשבון בשביל להבין את ההוראות של מקום העבודה, בשעות העבודה הם נדרשו רק לעבוד ולהיות שקועים בעבודה, וכמובן להגיע בבגדי עבודה מתאימים.

הסרט מטרופוליס שביים פריץ לאנג ב-1926 או הסרט זמנים מודרניים שביים צ'רלי צ'פלין מתארים את הסביבה החברתית שאליה מכוונים בתי הספר. כך גם מערכת הציונים בנויה למעשה על הרעיון שכולם נמדדים על פי עקרון אחד משווה – כמו המשכורת בשעות כך גם הציון. בהרצאתו בטד (TED) ציין סר קן רובינסון כי באופן מוזר כל בתי הספר בכל העולם מדרגים את המתמטיקה בראש סדר העדיפויות, שפות לאחר מכן, מתחת לזה המקצועות ההומניים ובתחתית אומניות – וגם באומניות יש מדרג שהמחול נמצא בתחתית. אין בית ספר בעולם שמשקיע בלמוד רקוד כמו שמשקיע במתמטיקה, אכן מתמטיקה זה חשוב, אבל גם לדעת לרקוד או לשחק כדורגל – להניע את הגוף – גם חשוב מאוד, אפילו חשוב יותר מלפני מאה שנה, כי היום אפילו האופניים חשמליים. הבעיה הגדולה שהחברה שלנו כבר אחרת ובתי הספר עדיין בתפיסה הישנה מלמדים את הילדים חיברות לחברה שאיננה עוד. אך הגיע הקורונה, שלמעשה השביתה לחלוטין את מערכת החינוך, וזו נראית כמו הזדמנות טובה לעשות את השינוי הנדרש במערכת החינוך.

רבולוציה ולא אבולוציה במערכת החינוך

החזון שלי למערכת החינוך היא שביום ההולדת 6 אדם יקבל מהמדינה מחשב נייד והתקן אחסון נייד והוא יצטרף למשחק מיוחד: מערכת החינוך. בדמיון שלי אני רואה שילוב בין מיינדקראפט ל-SIMS. הדמות במשחק תתחיל מלימוד בסיסי של קרוא וכתוב בעברית ובאנגלית, חשבון ופעילות בסיסית בעזרת שטיחון יעודי. לדמות יהיו משימות להשלים בדרגת קושי הולכת וגדולה. בהשלמת כל משימה הדמות תצבור משאבים וגם מטבעות.אפשר שאחת מהמשימות הראשונות תהיה לעצב לעצמך את האווטר.

יהיה חשוב שחלק מהמשימות יצריכו מפגשים ותקשורת שלא באמצעות מחשב, גם בין תלמידים וגם בין תלמידים למנטורים. לדוגמה משחק כדורגל שבועי שבסיומו כל אחד ניגש לשופט ומוסר לו את ההתקן הנייד שלו ומקבל משאבים ומטבעות.

ככול שהתלמידים מתבגרים, יתווספו משימות בתחומים שונים: בהיסטוריה התלמידים יראו סרט או סדרה, כמו השמנייה או הסדרה על הפלמ"ח – ואז יערך מפגש בו לכל אחד יהיה חמש דקות לדבר על נושא הקשור ומרחיב את הידיעה כשכל אחד מהמשתתפים לומד לבד נושא ומלמד את האחרים את מה שהוא למד – כאשר בזמן זה ההתקן שלו מחובר לפודיום. בגיל 13 (או בגיל אחר שיוחלט עליו) כל אחד יוכל לפתוח כדמות חשבון בנק שיהיה חלק ממערכת החינוך (חלק מהמשחק) ולחשבון זה יופקדו חלק מהמטבעות. בשלב זה יהיו מטבעות מסוגים שונים (גופני, ראלי, בסיסי, הומני, אומנות ועוד) והתלמיד יוכל להשקיע, לפתוח חשבון חיסכון ומניות. בשלב זה יתאפשר גם מסחר בחלק מהמשאבים ובחלק מהכספים. בנוסף יתאפשר לצבור משאבים וכספים על ידי לימוד אחרים במשחק.

כמובן שיהיה צורך שלכל תלמיד יהיה מורה. גם למורה יהיה אווטר במערכת, אבל המורה יצטרך לפגוש כל תלמיד שלו גם במציאות לפחות פעם בשבוע. באחריות המורה לפגוש יותר את אותם אלו שמתקשים, אם לחוד ועם כקבוצה קטנה הזקוקה לחיזוק בתחום מסוים. בנוסף כל תלמיד יהיה חייב לפגוש חברים תלמידים באופן פיזי – כל יום. אני חושב על ללמוד את ההיסטוריה של מלחמות העולם בעזרת משחק דמוי call of duty שכולל מפגשים פיזיים בהם יהיה "ניתוח אירוע" כמו בחיל האויר או ללמוד ניהול פרויקטים, כולל תקציב, על ידי בניית מבנים בעזרת משחק דמוי מינדקראפט.

להתראות כיתה (פיזית) א' – שלום אתר (וירטואלי) רמה אחת

אין ספק שהמעבר מהכיתה הפיזית בה יושבים שלושים תלמדים, לאתר הוירטואלי אליו מחוברים שלושים אווטרים, אך צריכים להיפגש הוא מעבר לא פשוט, בעיקר כי אנחנו "מקובעים" במחשבה שחייבים ללכת לכיתה פיזית כדי ללמוד. ובכלל אנחנו נגד שהילדים יהיו במחשב כל היום. אבל סביבת העבודה שלי היום היא לשבת כל היום מול המחשב ולעומת זאת לחברי הקיבוצניק, שנוהג בקומביין, יש יותר מערכות מחשב מאשר ה-PC הפשוט שלי – וגם הוא יושב כל היום בקבינת הקומביין מול מסכי המחשב!

מאחר ומערכת החינוך כרגע מושבתת, ולא נראה כי אפשר יהיה לחזור לכיתות הלימוד של שלושים ילדים בכיתה בזמן הקרוב: כדאי לנצל את המשבר הזה – ולבנות מערכת מחשב המאפשרת לימוד וחינוך וחיברות תוך שילוב לימוד עצמאי ולימוד משותף, לימוד תאורטי ופעילות גופנית. מערכת שתחנך את התינוקות חינוך שמתאים למאה ה-21 ולא למאה ה-19. יאללה תתקדמו!

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

אכן חציר העם / חיים נחמן בילאליק

פורסם בתאריך 14/06/2020 מאת The Oraculi

בפוסט הזה אין חדש כולו ציטוטים:

"[ז] כִּי רוּחַ יְיָ נָשְׁבָה בּוֹ… אָכֵן חָצִיר הָעָם." (ישעיה מ')

אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,

אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;

אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם-מִפֹּה גַּם-מִשָּׁם –

וְלֹא-נָע וְלֹא-זָע וְלֹא-חָרַד הָעָם.

וְלֹא-קָם כָּאֲרִי וְלֹא-נֵעוֹר כַּכְּפִיר,

וְלֹא-חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.

וְלֹא-רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל-הָעָם

מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד-יָם,

בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,

אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל-קוֹל אֲדֹנָי.

גַּם-לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם-לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם

כָּל-הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.

וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז

נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.

וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק

יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.

אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ,

כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד-רֹאשׁ!

שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב

רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,

וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,

וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;

אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל-הַגּוֹי וֵאלֹהָיו

גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;

אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,

שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,

חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל

שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –

כָּל-זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,

כָּל-זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,

כָּל-זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:

“קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!”

אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,

אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.

אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,

הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.

לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב

חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?

אוֹ אִם-יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם

עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהֹם?

לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לַיּוֹם וּלְהִתְנַבּוֹת לְאוֹר,

לִנְטוֹת קַוּוֹ לַקֵּץ, צַוֹּת דָּבָר לַדּוֹר?

הוּא לֹא יִיקַץ אִם-לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.

הוּא לֹא יָקוּם אִם-לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד.

עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,

גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?

גַּם-בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –

הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?

את זה כתב ביאליק בשנת תרנ"ז (1897) – והטקסט נלקח AS IS מפרויקט בן יהודה

"[י]  אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא-יָדְעוּ דְרָכָי

[יא] אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם-יְבֹאוּן אֶל-מְנוּחָתִי." (תהילים צ"ה).

פורסם בקטגוריה כללי | סגור לתגובות על אכן חציר העם / חיים נחמן בילאליק