עת בין המצרים היא, בואכה תשעה באב (היום ז' באב) ונהוג לספר במעשה קמצא ובר-קמצא.הגמרא מתחילה את הסיפר במלים: "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" " – רבי יוחנן מדבר על קבלת ההחלטות של החכמים, וטען כי תהליך קבלת החלטות בו המחליטים מפחדים ומקשים ליבם – יחליטו החלטות רעות.
מעשה בעשיר בירושלים שהשם הבדוי המופיע בגמרא הינו "כמצורא" שערך משתה גדול בערך בשנת 60 לספירה. באותה תקופה החברה היהודית בארץ ישראל הייתה מפולגת. כמובן שעשירנו, כמצורא, הזמין למשתה שערך את כל החכמים (שהם כמו ראש הממשלה והשרים של היום – הם אלו ששלטו בפועל על חיי היום-יום של היהודים תחת שילטון רומי) ואת אנשיו שלו בינהם אחד העונה לשם קמצא. כמובן שהעשיר לא הלך בעצמו להזמין את אושפיזיניו אלא שלח את משרתיו, המשרת טעה והזמין במקום את קמצא, את בר קמצא. מתוך כתביו של יוספוס פלביוס היום נוטים להאמין כי מדובר במכובד טבריאני בשם קומפסוס בן קומפסוס שהתנגד למרד. בר קמצא היה מקבוצת השונאים של כמצורא – רק לשם המחשה היום יכול היה להיות שדוד ביטן מהליכוד היה עורך מסיבה ושולח להזמין את איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל -ובמקום את איתן לבני השליח היה מזמין את ביתו, ציפי לבני.
בר קמצא שסבר, בטעות, כי ההזמנה מיועדת אליו וכי כמצורא מזמינו על מנת להשלים, הגיע למסיבה (אם נכונה הסברה, אזי הגיע כל הדרך מטבריה לירושלים, אין זה עניין של מה בכך בימים ההם). כמצורא שראה את אוביו יושב במסיבה, מול כל המוזמנים – כשהחכמים נמצאים גם הם, ציווה את בר קמצא לעזור מיידית את המסיבה. בר קמצא ביקש להישאר כדי לשמור על כבודו. כמצורא סירב בתוקף ודרש כי בר קמצא יעזוב מיידית. בר קמצא הציע לשלם חצי סעודתו (ויש האומרים חצי מעלות סעודת כל המוזמנים) אך כמצורא בשלו, והחכמים שותקים. בר קמצא עכשיו כבר הציע לשלם את מלוא סעודתו (ושוב יש האומרים את מלוא עלות החגיגה) אך כמצורא אחז במרפקו של בר קמצא והוציאו בכוח ובבושת פנים מהחגיגה.
בר קמצא שנעלב קשות, בייחוד משתיקת כל אורחי המסיבה ומהתנהגותו של כמצורא הלך להלשין לנירון הקיסר הרומי כי היהודים מורדים בו, נירון, שכנראה היה רגיל בהלשנות מהסוג הזה דרש "שימוע" – ובר קמצא הציע לו את המבחן הבא – שנירון ישלח קורבן ליהודים שיעלו לעולה – אם היהודים נאמנים, אזי יעלו הקורבן לעולה, ואם לא נאמנים, יסרבו היהודים להעלות לעולה את הקורבן ששלח הקיסר הרומי. נירון שלח קורבן ליהודים הכשר להעלה לעולה, אך בר קמצא בדרכו חזרה לירושלים עם העולה פגם בקורבן פגם שאינו נראה מבחוץ, אך פוסל את הקורבן (הגמרא מציעה שתי אפשרויות בשפה הפנימית או בתוך העין).
ועכשיו בפני החכמים יש הכרעה: האם להעלות לעולה את הקרבן, בכאילו, רק כדי להשקיט את רצונו של נירון ולמנוע את כעסו. ואם לא להעלות לעולה את קורבן הקיסר, להוציא את בר-קמצא להורג כדי להוכיח לקיסר רומי כי אי העלאת הקורבן שלו, אינה חלילה מרד, אלא בעקבות מעשיו של בר קמצא.
על פי הגמרא, תהליך קבלת ההחלטות שגוי והוביל את החכמים להחלטה לא נכונה – לא לעשות כלום – לא להעלות את הקורבן עולה – משום שפגום הוא לעולה – ולא להוציא להורג את בר קמצא. בדיעבד מסתבר שההחלטה היא גם החלטה גרועה, שכן חוסר המעשה מטעם החכמים, הביא לכך שנירון החליט שאכן היהודים מורדים בו והחריב את ירושלים.
"אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (מסכת גיטין, פרק ה' דף נה עמוד ב'). רבי זכריה בן אבקולס הינו היחידי המוזכר בשמו האמיתי בסיפור, והוא יו"ר מועצת החכמים. רב החכמים היו בעד הקרבת הקורבן מטעם של "שלום מלכות" אך רבי זכריה התעקש על קוצו של יוד, ואם העגל לא מושלם אי אפשר להעלות אותו לעולה. אני מניח שהחכמים הציעו לעשות מעין העלאת קורבן, ונירון לא היה יודע, או להחליף את הקובן הפסול בקורבן שאינו פסול, וגם אז נירון לא היה יודע. במקום זאת בחר רבי זכריה פשוט לא לעשות כלום.
גם ההצעה של החכמים להוציא להורג את בר קמצא, בבחינת מוות אחד כדי להציל רבבות מבית ישראל שנהרגו בסופו של דבר בחורבן הבית – נפסלה על ידי רבי זכריה, בטענה כי חלילה עלולים להבין מהוצאתו להורג של בר-קמצא כי יש הלכה להוציא להורג כל מי שפוגע בקורבן. בקיצור אני חולק שהייתה זו "ענוותנתו" של רבי זכריה בן אבקולס – אלא האופן שבו קיבל החלטות, כיצד שמע את החכמים שעימו, והטיל על דיברהם וטו, וכן על פחדו לפעול.
על פי ספרם של הרסגור ופוקס ("רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים" , הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר 2010, תש"ע) הרי שראש הצבא הצרפתי בפרוץ מלחמת העולם השניה, מוריס גוסטב גמלאן קיבל גם הוא החלטות "שלא לעשות כלום" "וחזר וטען שהוא יפתח במלחמה כאשר צרפת ואנגליה יהיו חזקות יותר מגרמניה"(שם בספרם של הרסגור ופוקס בעמוד 143). ההחלטה הראשונה של גמלאן הייתה שלא לתקוף את גרמניה בשעה שעיקר צבאה היה עסוק בכיבוש פולין. "בשורה התחתונה, החלטתו של גמלן שלא לפעול בספטמבר 1939 הייתה בבירור החלטה לא נכונה, גרועה, וניתן לומר שהיתה גם מבישה. בגללה צרפת איבדה הכול, ואיבדה באופן משפיל ומכוער שהיה כרוך גם באובדן כבודה הלאומי." (שם, שם)
כלומר ההחלטה שלא להחליט היא החלטה בפני עצמה – וחשוב מאוד לבחון "אי-החלטה" כהחלטה שלא להחליט ולא שהליך ההחלטה טרם הסתיים: לבחון האם במצב הדברים האם נכון לא לפעול. למעשה מדינת ישראל נמצאת במצב דברים כזה מול הפלשתינאים: החלטנו לא להחליט: אין לנו דרך פעולה – אנחנו "זורמים" עם המצב. נראה לי שכמו במקרה אבקולס וגמלאן ההחלטה הזו תתברר גם כלא נכונה וגם כגרועה.
