חכמי חלם
דודי הביא לי בילדותי תקליט, ובו מקריא יוסי בנאי זצ"ל את מעשיות חכמי חלם. משום מה בימים האחרונים נזכרתי באחת מהן:
ראו החלמאים שימות החורף ממשמשים ובאים – ומה יעשו כדי שלא ימותו מקור? ישבו חכמי חלם, ישבו וחשבו, ישבו והתווכחו, שבעה ימים ושבעה לילות והחליטו לבנות לעצמם תנורים. אך אויה, אבוי, אללי, אין טיט וסיד אין ממה יבנו תנוריהם? שוב ישבו חכמי חלם, שבעה ימים ושבעה לילות, ישבו וחשבו, ישבו והתווכחו והחליטו שיבנו תנוריהם מחמאה ומיד יצאו לצבור חמאה לשם בניין תנוריהם. היה שם אדם אחד מן החוץ ואמר להם: חלמאים, שמא תימס החמאה? נבהלו החלמאים והתכנסו וישבו שבעה ימים ושבעה לילות, ישבו וחשבו, ישבו והתווכחו והחליטו שיקיפו את כל העיר גדר של חוטי ברזל ולא יכנס הקור אליהם! בו ביום הקיפו את חלם כולה גדר של חוטי ברזל. למחרת השכים ראש-החכמים, יצא מביתו ניגש לגדר והוציא את ידו אל מחוץ לגדר ומיד נרתע לאחוריו: "אוי, כמה קר שם בחוץ!"
ביזור אמתי = האצלת סמכויות
אם המנהל לא משחרר את הסמכות, אין גם אחריות!
הבעיה הישראלית: אנחנו לא אוהבים לשחרר את הסמכות. כל מנהיג/מנהל חייב להבין כי אין אחריות ללא סמכות. כל עוד הפרויקטור לא מקבל סמכות לפעול, אלא רק אחריות – כשהסמכות נשארת אצל ראש הממשלה, הכישלון ידוע מראש. שורש הכישלונות שלנו טמון בכך שהמנהל/ראש ממשלה/המפקד – "המצ'ו הישראלי" – חייב להשאיר אצלו, קרוב לחזה את הסמכות ומעביר רק את האחריות לכפופים לו – וזה פשוט לא עובד.
בואו ניישר קו: ניהול הוא תהליך של הנהגה והובלה של ארגון, תוך שימוש במשאבים השונים העומדים לרשות הארגון – לעבר מטרה או מטרות. מדובר בתהליך שחייב להיות מורכב מארבעה פעולות אשר המנהל חייב לבצע באופן חוזר – רפטטיבי (לפני כמאה שנים חשבו חמישה, אך הוסכם כי תפיסת הפיקוד אינה חלק מתהליך ניהולי):
הפעולה הראשונה היא התכנון: בפעולה זו יש להגדיר מה המטרה או מהן המטרות אליהן רוצים להגיע. כמו בתהליך קבלת החלטות ההגדרה של המטרות היא קריטית ומהן נגזרות האסטרטגיה וקביעת צעדים לפעולה. כל עוד אין תרופה או חיסון לקורונה המטרה צריכה להיות שמערכת הבריאות תוכל לטפל בחולי הקורונה מבלי להגיע לקריסת מערכות. האסטרטגיה יכולה להגיע משני צידי המשוואה. מצד אחד להקטין את מספר החולים בו-זמנית במחלה ומצד שני להגדיל את ההספק שמערכת הבריאות מסוגלת לטפל.
הפעולה השנייה היא ארגון (מלשון סידור): ספירת מלאי, השגת אמצעים ומשאבים נוספים וארגונם וסידורם כך שיוכלו לפעול בשיתוף פעולה. הדגש הוא על המשאב האנושי, כולל קביעת היררכיית פעולה (תעדוף), מי רשאי לנצל איזה משאבים. כמה חולים יש, איך אפשר להקטין את מספרם בו זמנית, כמה חולים מערכת הבריאות מסוגלת לקלוט בזמן נתון (בחלוקה לפי קושי המחלה) וכיצד ניתן להוסיף למערכת הבריאות עוד תפוסה.
וזה מביא אותנו לשלב השלישי שהוא ההנהגה וההובלה: הובלת המשאבים בארגון (בעיקר משאבי האדם) לעבר המטרות שהוגדרו ובהתאם לאסטרטגיה שהוגדרה. וכאן נכנס הרעיון של ביזור סמכויות. מנהיג טוב, מנהיג אמתי – מעביר את הסמכות לביצוע לכפופים לו. אין אדם שטוב בהכול. מנהל טוב יודע לזהות מי מהכפופים לו מתמחה ומאציל אליו את הסמכות לביצוע ומשאיר אצלו את הבקרה בלבד. אף אחד, מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל לבצע אם הסמכות נשארת אצל המנהל. זאת הסיבה שדוויט אייזנהאואר קיבל להיות מפקד העליון של כוחות הברית במבצע הפלישה – כי הוא ידע להאציל סמכויות וגם ידע לדרוש אותם – איזנהאואר התעקש, תוך איום בהתפטרות, לקבל פיקוד מוחלט על כל כוחות האוויר הבריטיים, למורת רוחו של צ'רצ'יל. גם בתוך צבא ארה"ב הוא נלחם באדמירל קינג שסירב להקצות חלק מאסדות הנחיתה למרותו וסמכותו של איזנהואואר.היה ברור לכולם כי כמו שהסמכות אצלו, כך גם האחריות, ואיזנהואואר התכוון לקחת את אשמת כישלון מבצע הפלישה על עצמו – ועצמו בלבד. (כפי שעולה ממסמכים הסטורים של צבא ארה"ב). אין ערובה כי האצלת סמכויות בהכרח תביא לעמידה ביעדים ובמטרות, כך היה בתוכנית לבנות שני נמלים צפים מיד בתום הפלישה לנורמדי – נמלי תות עץ (Mulberry Harbour) אך אחד מהם (זה שבחוף אומהה) נהרס מסערה תוך שלושה ימים. עדיין מפקד הנמל, מאחר והיה לו הסמכות והאחריות, הצליח להוריד ישירות לחוף אומהה פי שלוש ציוד מאשר בנמל שנותר.
השלב הרביעי הוא שלב הבקרה: יש לקבוע מהם המדדים להצלחה ומנהל טוב נמצא עם היד על הדופק – האם הארגון נמצא בכוון הנכון. ושוב כאשר המנהל עסוק במלחמת "כבוד" על סמכויות, הוא לא באמת מבצע בקרה. המנהל הטוב חייב להישען אחורה ולבחון האם הארגון עומד ביעדים. זה בדיוק ההבדל בין הצמדים אשכול-רבין במלחמת ששת הימים (אשכול היה שר הביטחון עד שבוע לפני המלחמה) לבין דיין-דדו במלחמת יום-כיפור. דדו שהבין כבר ב- 5 באוקטובר כי עומדת לפרוץ מלחמה ביקש מדיין לגייס מילואים ולהנחית מכה מקדימה. איך הייתה נראית מלחמת יום כיפור לו הייתה לדדו גם הסמכות ולא רק האחריות?
תפקיד המנהיג הוא לקבוע יעדים ומטרות. בעידן הקורונה כולם כבר מבינים שזה עניין פשוט מאוד: המטרה, כל עוד אין תרופה ואין חיסון, היא דו-ראשית: להקטין את מספר החולים – בעיקר החולים קשה והמונשמים – לרמה כזו שמערכת הבריאות תוכל לטפל בהם. מצד שני להגדיל את התפוקה שמערכת הבריאות מסוגלת לטפל בחולים קשה ומונשמים (זה לא רק מיטות – אלא גם צוותים רפואיים). תפקיד המנהיג הוא לאפשר לאנשים תחתיו לפעול – לתת גם סמכות ולא רק אחריות. אין זה משנה אם זה יהיה פרופ' גמזו או פרופ' ברבש או פרופ' כהנמן (זוכה פרס נובל) הם יכשלו אם לא תינתן להם הסמכות. זה ייכשל אם ישאירו את הסמכות לקבוע כמה אנשים יהיו בתפילה או בהפגנה בידי ראש הממשלה או חבר כנסת כזה או אחר. הסגר דומה לגדר חוטי הברזל נגד הקור של חלם, וזה לא משנה כמה זמן ישבו חכמי חלם בישיבות. זה לא פרופ' גמזו שנכשל, וזה לא אנחנו האזרחים שכשלנו – הכישלון הזה רשום על המנהיג, שלא ידע להאציל סמכויות.
"גבירותי ורבותי, אם יש כאן אדם הסבור, כי הדברים, שאני מרצה לפניכם, נאמרים מתוך שנאה מפלגתית, הרי מצטער אני על צרוּת־מוֹחין זו, על צרוּת־המוֹחין שאינה מסוגלת להבין, כי עדיין יש בינינו חולמים תמימים כאלה, הרואים לנגד עיניהם מטרה ציונית, חזון גדול, והם תובעים כאן, בקונגרס־יובל זה, שאם אנשי ההנהלה אינם מסוגלים להלחם לדבר־מה, הרי, לפחות, אל־נא יפריעו הפרעה שיטתית."(מתוך נאום בקונגרס הציוני ט"ו – "שורש הכשלון – בהנהלה",נאם זאב ז'בוטינסקי,תרגום מגרמנית בנימין אליאב, 1927)