עכשיו, כל 120 חברי הכנסת לפתוח פה גדול ולהגיד כן לנשיא. ככה כמו שזה.לא (רק) אני אומר את זה, זה כתוב לנו ב"נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים", אתם נפתחת מגילת העצמאות.
דוגמאות? בבקשה:
דברים ט"ז: יח "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. יט לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ."
אחת מהמצוות היחידות שרשום מה הגמול על קיומה. גם מי שאינו עילוי בתורה, יכול להבין משמעות "לא תכיר פנים". לא, לא כתוב שרים ולא כתוב מלכים ולא שליטים – שופטים!
והנה עוד דוגמה,
"רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פ"א דף ו, ב)
ביצוע – זה פשרה. כן השלום חשוב יותר מהמשפט ומהאמת – שאצל היהודים שאל שלושה מהי האמת, קבל שמונה תשובות וכולן אמת לאמיתה. אך השלום חשוב יותר.
רגע עוד לא הגענו לחורבן הבית, ולמקרה קמצא ובר קמצא שבגינו חרבה ירושלים:
"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו." (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, ע"ב)
רבי יוחנן תולה את החורבן ב"ענוותנותו" של בן אבקולס, שהיה הכהן הגדול בעת ההיא – שהעדיף להקשיח את ליבו, במקום לבחור בשלום – והוא נפל ברעה.
ולסיום, אין לי אלא להזכיר את סיפור קורח:
דברים ט"ז: [ג] "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה. [ד] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו."
ואז גם להזכיר שהסיפור הזה לא נגמר טוב, אותם אלו הטוענים כי השופטים מתנשאים על קהל ה' – נגמר ברעידת אדמה ומגפה.
ואסיים בדבריו של אחד העם (https://benyehuda.org/read/2097):
"המכניקא מלמדת, כי שני כוחות של תנועה שאחד מהם פונה, למשל, למזרח והשני לצפון, כשהם באים כאחד, הם מולידים תנועה בינונית, שאינה פונה לא לכאן ולא לכאן, אלא הולכת באמצע. בזמן שהיו בני אדם רגילים ליחס כל תנועה לרצון מניע, היו אולי מפרשים גם את החזיון הזה כאלו עשׂו שני הכוחות המקוריים פשרה ביניהם ומרצונם הטוב באו לכלל הסכמה, שיסתפק כל אחד במועט, כדי לתת מקום גם לחברו. אבל עכשיו, שאנו מבחינים בין תנועה רצונית למכנית, הרי אנו יודעים, כי לא בדעת ורצון מולידים פה הכוחות המקוריים את ‘פשרתם’, כי אם, אדרבא, כל אחד מהם עושׂה רק את שלו, משתדל לבלי לזוז ממהלכו אף כמלוא נימה, אלא שמן ההשתדלות הזאת עצמה של שניהם יחד יוצאה ממילא תנועה שלישית, ממוצעת, שאינה מתאימה בשלמוּתה לא לזה ולא לזה." (כהן ונביא, תרנ"ג, 1893).
אז קדימה, הגידו כן לנשיא!