הערב בשמונה וחצי לפני 26 שנה, 18/12/1999 הפכתי לאבא.
אמא שלו הלכה לשחק בקבוצה הביתית, ובדרך גרמה לבן שלי לא לדבר איתי. אין ספק שבמאבק המשפטי היא ניצחה – אבל למה, למה לגרום לבן שלי לא לדבר איתי.
אני יודע שצריך שניים ל"טאנגו" ומאמץ המאבק – לא הייתי שם "מלא-מלא" לבני. לא לבכור ולא לאחיו.
אבל למה לא לדבר ?
אני מבין שאתה כועס – אבל זו הסיבה העיקרית שאתה חייב וצריך לדבר איתי. תגיד לי מה כואב. אני יודע שאני, כאבא, אחראי. אני מוכן להקשיב ולקחת אחריות – לא על הדברים שהכניסו לך לראש (!), אלא אחריות על מה שהיה באמת, כולל "פאשלות" שלי.
תן לי את האפשרות לדבר איתך, לקחת אחריות על מה שהיה.אני האבא, אני אחראי! אבל להיות בנתק. עשר שנות נתק הם עונש אכזרי ובלתי מידתי.
בפארפראזה על מילות השיר "גשם" של יעקב גלעד:
אני רוצה לשמור עלייך ועלי
עשור עבר עלינו בלי לדבר
בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה
ואני בוכה, ואתה לא מדבר.ספר לי מה כבד עלייך!
את כל מה שחבוי בך ונרדם
אני אמחה דמעותיי ואגרש כעסך
ורק שלא נבכה על זה עוד לעולם.יש מקום לדאגה
אתה לא לבד
עכשיו קח יוזמה וצור קשר
ואני בוכה, ואני בוכה.
עצוב לי, כי היום, בהצטרפות תאריכית קוסמית, בבוקר נר רביעי של חנוכה לפני ארבע שנים נפטרה אימי. והתאריך הלועזי, 18/12/2025 הוא יום ההולדת העשירי שאני לא יכול להתקשר לבכורי ולהגיד לו: מזל טוב, אוהב אותך עד הירח וחזרה.
טום אבא (אני) מתגעגע אליך. אבא (אני) רוצה לדבר איתך.
